הסופי שבוע האלה אמורים להיות המפלט שלי, המיטה החמה לחזור אליה אחרי מסע מתיש של שבועיים. אבל בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי במירוץ נגד הזמן, בניסיון נואש להשיג אותו, אך אני כידוע מעולם לא הייתי אצנית מצטיינת, ובכלל, אני לא הטיפוס התחרותי, כך שלרוב הוא מביס אותי ללא רחם. איך ביומיים וחצי אני יכולה להספיק להיות עם אוהד, עם המשפחה, עם החברות, עם דייגו, עם שי, להספיק לקנות את כל מה שחסר, להספיק לרוקן מזוודה, לארוז אותה בחזרה, לבשל את העוגה המגניבה הזאת שרציתי ממש מזמן, להשלים שעות שינה, לנשום שוב את הבית... להיות עם עצמי? זאת כבר בקשה מגוזמת. 

אני מנחה לנחם את עצמי בלב, שלא משנה מה אני אעשה בזמן הקודש הזה, כל עשייה שהיא היא משמעותית, כי גם סתם להיות בבית זה משהו שאין לי. אבל לא משנה מה אני בוחרת, אני תמיד מרגישה שאני מאכזבת מישהו אחר, שאני מפספסת, שלא לא רואה את צרכי הסביבה, שאני מרוכזת בעצמי, אני מגיעה משבועיים כל כך טעונה ורוצה לפרוק עם היקרים שלי ונורא מפחדת שאני אשכח גם שלהם יש חיים ודאגות וחלומות ואכזבות. ואני נורא מפחדת שאני אעצור את עצמי מלשתף כי אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר לאנשים חיצוניים מה עובר עליי שם, גם אני עד שלא נכנסתי לשם לא הבנתי איזה חלק המילים המפוצצות של קומנה, שיתופיות, צניעות ואינטנסיביות הולכות לתפוס בחיי. 

זה קשה. בהתחלה להרגיש מנותקת מחברי הקבוצה שלי ולא שייכת, ואז פתאום ברגע שאני מתחילה להיכנס לזה וליצור לעצמי מקום ומשמעות, אני מרגישה שאני מאבדת את החיים הקודמים שלי. אולי לא מאבדת, זאת מילה גדולה מפחידה ומפוצצת, אבל משהו שם קורה. משהו שם לא אותו דבר. כבר אי אפשר להתקשר לענת להגיד לה לבוא לספסל, או להתקשר לשירה ולחפור לה שעות על נושא לא חשוב כלשהו. 

כל יום להתמודד עם אותה בחירה, מה לעשות בזמן הפנוי המועט שיש שם. האם אני מנצלת את הערבים לקביעת מעמדי בקבוצה והשתלבות בהוויה הקבוצתית, או שמא אני בוחרת להתקשר הביתה, להורים, לאוהד, לבנות, לאחים, לבת דודה...

למה אני לא יכולה להרגיש חלק מהקבוצה בלי שזה יבוא על חשבון מה שהשארתי בבית?

אני מתחילה לאט לאט להבין מה משמעות הבחירה הזאת שלקחתי על עצמי. כל שיגרת החיים שלי התהפכה, וכך כנראה גם הקשרים בחיי. המובחרים שבהם ישארו, על האחרים יש לי רק להתנחם בתקופות היפות שבילינו יחד. 

הסוף שבוע קצר מדי. יומיים וחצי אחרי שבועיים של נתק זה פשוט לא מספיק, מלחיץ מדי בשבילי. אני מנסה לנחם את עצמי, זה לא לנצח, אני ממלמלת לעצמי אחרי עוד שיחה שבה אני דוחה הזמנה כלשהי לבילוי, זה רק... פאק, שלוש שנים. כי זאת לא רק המכינה, גם התפקיד הצבאי שלי הוא פעם בשבועיים.

תמיד צחקתי על האנשים שאומרים שבמקור הם מפתח תקווה או ירושלים, מה זה במקור? דבר איפה אתה עכשיו, מה זה משנה מה היה פעם.

אבל הנה, אנחנו בקיבוץ מלכיה וקיבוצניק אחד שואל אותי מאיפה אני, ואני אומרת במקור מכפר סבא. כרגע? בת"א.

אני מתחילה להבין שבלי ששמתי לב, עזבתי את הבית. 

יותר מדי רגשות מחשבות ציפיות אכזבות לחץ אינטנסיביות מטלות אחריות

אין לי מתי לעכל את כל זה

אבל אני אסתדר, אני יודעת.