השבוע הזה היה עמוס באירועים, בחוויות, בהמון דברים שהייתי יכולה לספר לכם. כנראה שזה יישאר ביני לביני.

מטרת ההפסקה שלי עם הבלוגים הייתה הניסוי שהוטל עליי לבצע במסגרת חוג המדיטציה.

שם הניסוי: ערעור-דימוי "שיר יודעת הכול".

מטרת הניסוי: להוציא את עצמי מאחת הזהויות הבולטות שלי, שהיא די הרסנית.

הגדרת הדימוי (הבעיה): שיר שיודעת ושמבינה את כל מה שאומרים לה ואת כל מה ששואלים אותה. יש לה המון תובנות ודברים חכמים לומר ולשתף עם העולם. אבל לרוב, מטרת הפגנת הידע (המוסווית) היא להראות לאנשים אחרים עד כמה אני נחוצה להם, להראות מה אני שווה, להראות לעצמי מי אני דרך המילים, להסוות את העובדה שיש לי קשיים בחיים שבהם מילים הם דבר יפה ולא תמיד יעיל, והדבר הכי בעייתי- התחמקות מרגעים של כאב ושל סבל על ידי התחושה המזויפת שהדימוי הזה מקנה לי- שאני "בשליטה", "יודעת בדיוק מה לעשות", "יכולה להסתדר"- ובדרך כלל זה כלפי מישהו אחר שנמצא בבעיה, הדימוי הזה יפגין את השליטה הידענית שלו על אדם אחר.

הוראות הניסוי: אסור לי במשך שבוע לנתח אנשים אחרים, לנתח את עצמי, עליי להימנע מדיבור מיותר, להימנע מלהפגין ידע ודווקא לענות כששואלים אותי שאלות שדורשות ידע- ש-"אני לא יודעת", כאילו אני לא יודעת כלום.

מה עשיתי כדי להעלות את סיכויי ההצלחה של הניסוי: הדבר הראשון שהחלטתי זה שאני לוקחת חופשה מהכתיבה בבלוג, כי זה המקום העיקרי בו אני מנתחת את עצמי ואת כל העולם. אותו הדבר החלטתי לגבי מתן תגובות בבלוגים של אנשים אחרים, כי שם הבעיה עוד יותר חמורה- ברוב התגובות שלי הפגנתי ידע, לא התאפקתי מלנתח אנשים, וזה אפילו פגע בכמה אנשים ובעיקר פגע בי- כי ציפיתי להכרה ולהערכה על הידע שהענקתי לאלה שניתחתי אותם.

מה הצלחתי בפועל: בעולם שמחוץ לאינטרנט, הצלחתי במידה גבוהה- אומנם היו לי נקודות שבהן הבעתי את דעתי לגבי כתבה שאחותי הקריאה לי מהעיתון או שיחת חולין עם ידידה מהמכללה שבה דיברנו על הלימודים והסברתי לה משהו, אבל בסך הכל זה היה בסדר. בבלוגים, כפי שראיתם, הצלחתי להתאפק ולא לכתוב כלום. מבחינת התגובות בבלוג האחר, כמעט ולא הגבתי, וגם אם הגבתי נזהרתי מאוד שלא להגיב תגובה שיש בה הפגנת ידע, תגובה ארוכה או ניתוח של עצמי ואחרים. בעולם הפנימי, היה לי קשה להילחם בניתוח העצמי שרץ כמו מלל אינסופי בתוך הראש שלי, אבל אני מניחה שהיו לא מעט רגעים שבהם פשוט שכחתי שבכלל איכפת לי אם הדברים ייאמרו בסוף או לא.

מחשבה לגבי המקור הראשוני של הדימוי: יש לי זיכרון מגיל מאוד מוקדם, של שיר תולעת הספרים או "האנציקלופדיה המהלכת" כמו שקראו לי, ואיך שהשתמשתי ביכולת שלי להראות שאני חכמה- כדי להסתיר את המקום שממנו אני באה- להסתיר את החיים הקשים עם אימא, להסוות את עובדת הבית ההרוס שלי. אם אני חכמה- כביכול לא יכול להיות שבאתי מבית הרוס. כביכול יש לי עתיד, הרבה מעבר למה שאנשים עלולים לצפות מילדה כמוני.

מה לקחתי אתי מהניסוי הזה: דווקא נהניתי מהתחושה החדשה, מהריק הזה שאין בו מילים מיותרות. נהניתי מלהיות "לא יודעת". נהניתי לשתוק ולהיראות בחורה מסתורית, צופנת סוד. אומנם היה לי מאוד קשה שלא לספר מה קורה אתי כאן בבלוג, אבל נראה לי שבפעמים הבאות שאכתוב כאן אמשיך להימנע מלנתח את עצמי או את העולם. הניתוח הזה מונע ממני את הכאב, שהוא הדבר החשוב שעליי להגיע אליו כדי להחלים.

הפוסט הזה יהיה הפוסט האחרון שנוגד את הניסוי, ואני מקווה שאצליח להמשיך את מסקנות הניסוי גם בתגובותיי לאנשים אחרים בחיים שלי. אני לא יודעת כלום.

שיר :-)