ביליתי את החצי שנה האחרונה בניסיון לראות, איפה אחרים לא בסדר, איפה מישהו טעה והיכן אני יכולה לחזק את ידיו לבל יפול שוב.
ביליתי את החצי שנה האחרונה במשפטים ססגוניים ויפים,שבדרך כלל אינם מיושמים על עצמי.
אני אומרת כי לא יהיה טוב, עכשיו טוב . יש לי קורת גג מעליי, אוכל לאכול, משפחה אוהבת, הזכות ללמוד ,לנשום לחלום . אין מישהו שייקח ממני את הזכויות הללו ,גם אם גרוע- אז הרע מכל עבר מאחורינו .
אני לא יודעת כמה אנשים מודעים למה שעובר עליי כרגע, ואני יודעת גם שהמון מבליגים כי לא ממש מעוניינים לשמוע .
לא משנה כמה אטייח ואייפה את פני הדברים - מה שהיה היה, ולא היה נעים בכלל -וזה לא נגמר לצערי הרב .
דיברתי המון על כמה שאני לא מתאימה לפה, וחשבתי שאולי אני אתאים למקום אחר. אמרו לי ' אל תשתני, אל תתאימי את עצמך - תדאגי שיתאימו לך.'.
אמרתי שכבר לא אותו הדבר, וזה כבר לא זה . לא הבית ספר, וגם לא דברים שמעבר,
גם המקומות, שבהם הרגשתי הכי בנוח, הכי טבעי- הכי נכון,
לא כאלה יותר- או כאלה, ואני פשוט לא שייכת לשם-לא בצורה שהייתי רוצה.
או שאני מדברת יותר מדי, או שאני עקרונית יותר מדי, או שאני לפעמים פשוט מתביישת ,
והאמת ?
שממש אין לי במה להתבייש,נהפוכו .
לכן אין לי מושג למה לקחתי את מה שקרה בצורה כזו .
כל פעם אני משלה את עצמי מחדש שהפעם יהיה אחרת,
אבל לא נהיה אחרת ,ואני פשוט נשארת אותו הדבר .
אותה שגרה מעצבנת , שמעבירה יום אחרי יום באופן הכי איטי ואוטומטי שיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
