תכירו... טל :)

אסוציאציה שעולה לי בראש כשאני חושבת על המילה שלום, היא רבין,

רבין בעיני היה סמל לשלום, כשהוא נרצח, ביחד איתו גם השלום..

עם כמה שמנסים להיות אופטימיים ולחשוב שהשלום יגיע, כשמסתכלים על המציאות מבינים שזה לא בדיוק מתקרב.

כל שנה מחדש מנסים לחשוב מה היה קורה אילו רבין היה חי, אולי היה יותר טוב? ואז חושבים על האיש שלקח מאיתנו את זה, בלי שום חרטה או צער!

פירסמו לפני כמה ימים את הקלטת של החקירה, די צימרר אותי:

החוקר:האם אתה מביע צער או חרטה על מה שעשית?

הרוצח: חס ושלום!

איך!? איך אפשר?! אפילו אחרי שראית ושמעת את כל המדינה בוכה וצועקת, איך אי אפשר להתחרט? חיה שהוא בנאדם, או בנאדם שהוא חיה.

מה שכן, אני בטוחה שזה היה רגע שבו כל המדינה הייתה עם רגשות מעורבים, אבל הרגישה בעצם אותו הדבר, צער וגעגוע לרבין, איש השלום.

וזה גרם לי גם לחשוב, מי יבכה כשתמות? איזה עוד בן אדם עלול למות ויבכו עליו כל כך הרבה?

בתולדות ההיסטוריה של עם ישראל אני חושבת שלא קרה עוד משהו כזה.

הצער היה גם על הבן אדם, וגם על הנסיבות, רצח? בעצרת השלום ונגד האלימות?  ועוד של איש מאמין? מי ידע...

אני יכולה לרק לתאר את עצמי על ההפתעה, על ההלם, מי בכלל חשב שדבר כזה יכול לקרות?!

כולם היו עסוקים בלזמזם את השיר לשלום, וכך זה עבר, משמחה ותקווה למשהו טוב יותר, לעצב וחוסר הידיעה למה שיקרה הלאה..

רצחו את האבא של המדינה, וכולנו יתומים.

ועכשיו? הולך להיות צאצא לרוצח? פשוט להעניש את התינוק.

ומה עוד נותר להגיד שכבר לא נאמר... 12 שנים לרצח רבין והשלום.

:(

יהי זכרו ברוך..