משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

את הציור הזה צייר מי שאני מכנה - לאונרדו.

כי הוא איש אשכולות.

איש יקר.

חבר יקר.

חכם מאין כמוהו.

ואני אוהבת אותו לעולמים.

אני תוהה רבות בסוגייה זו.

מהם חברים? מיהם חברים? האם יש סטנדרט לחברות?

או שלכל אחד יש סטנדרט משלו?

תמיד היתה לי תחושה שאני בפיגור מה בעניין זה.

אינני טובה בלרכוש חברים, כך אני טוענת.

גידלתי (ועדיין מגדלת...) שלושה ילדים, ותמיד הבחנתי במנהג הזה,

כשבאתי לקחת את הילד/ה מגן הילדים,

ששתי אמהות עומדות ומשוחחות. על מה?!

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה.

אני הייתי באה, אוספת את זאטוטי לזרועותי, נשיקות, חיבוקים,

איך היה היום, כמה מילים עם הגננת לקבל דיווח מה הבן שלי חירב היום בגן,

למי הוא כמעט פתח את הראש... ויאללה - הביתה.

בדרכי החוצה מחייכת ואומרת שלום לאמא אקראית שנקרית בדרכי ובזה זה נגמר.

מעולם לא היתה לי ה"שיחה" הזו בפתח הגן,

עם הילד על האגן בתנוחה האימהית המסורתית.

אין לי חברות שהכרתי בגן של הילדים, או בבית הספר שלהם.

יש לי את חברי הילדות שלי שגדלו איתי במושב - המעגל הקרוב,

ויש את החברים מהעבודה - המעגל הרחב יותר.

ועוד כמה רחוקים יותר מסדנאות שעשיתי לאורך השנים.

אינני יודעת "לרכוש חברים". הייתי מאד רוצה, אבל לא ממש הולך לי...

יש בי משהו מאד טוטאלי וזה מתבטא גם בחברויות שלי.

מן "הכל או לא כלום". אם חברים, אז צריכה להיות אינטימיות מלאה,

אני צריכה להיות מסוגלת לספר הכל, לא לסנן, להרגיש בטוחה,

וכמובן שזה יהיה הדדי. זה הפך אותי לבררנית נורא, או לפחדנית נורא,

או לאחת שלא רואה טעם להשקיע כי זה דורש המון אנרגיות.

מעולם לא היתה לי סבלנות ל"סמול טוק",

שיחות טיטולים, קרם פנים או מרק.

אני צריכה שיחות עומק על יחסים, רגשות, החיים וכאלה.

משהו מרגיש לי חסר, דפוק, ואינני יודעת כיצד לשנות זאת...