משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

ימים קשים. כך אני רואה את הימים האלה, את השנה הזו שחלפה לה, ואת כל מה שבינהם.

וזה מוזר לי. אני לא נוהגת להשתמש בביטויים כאלה כמו "קשה". אני בכלל לא אוהבת התבטאויות

נגטיביות. אני מאמינה בכוחה של המילה. לא אומרת "אבל", במקום זה אומרת ו-. חושבת שמילים

חיוביות מביאות אנרגיות חיוביות, ובכלל דברים חיוביים.

והשנה הזו היתה קשה.

היא התחילה טוב. ממש טוב. בדצמבר של השנה שעברה מצאתי אהבה גדולה. הייתי מאושרת,

והרגשתי שסוף סוף הגעתי "הביתה". איכשהו, הדברים השתבשו, עשיתי החלטות לא נכונות, עשיתי

כמה טעויות קריטיות - וזה עלה לי בקשר. קשר שהחלטתי לסיים, ביוזמתי, למרות המחיר הכבד.

היום נותרו געגועים, תחושת פספוס, ריקנות, ודאגה גדולה שלא תהיה שוב כזו אהבה. או בכלל.

בתוך כל האהבה הגדולה הזו שפרחה, חליתי. מרגע גילוי המחלה, נכנסתי לסחרור מטורף של בדיקות,

ניתוחים, טיפולים, טיפולים אלטרנטיביים, ומה לא.

מייד עם תום הטיפולים, התחלתי עם בניית הבית. זה עומד להסתיים בחודש הקרוב. שוב אהיה עם

הילדים, כמו משפחה נורמאלית, עם ארוחות משפחתיות סביב השולחן. הצחוקים, הכלים, הכביסות...

אני כל כך מתגעגעת לכל זה... לנורמאליות.

כי הכל היה כל כך לא נורמאלי השנה.

ביתנו רוקם עור וגידים

(טיח וצבע?)

יש כבר ריצוף ואינסטלציה ושקעי חשמל,

ויש גג רעפים אפורים-כחולים,

ושני חלונות גדולים בסלון,

עם נוף מרהיב של הרי יהודה...

וקורות עץ בתקרה.

היום יהיו חלונות,

ואני צריכה דחוף לבחור שטיח מקירלקיר

לעליית הגג.

ולהזמין איש גז לנקודה במטבח,

(מקוקו - תכיני את הגבינות מהשמורה )

זה מתקרב, זה בא, וההתרגשות גם גואה.

שלי ובעיקר של הילדים.

אז למה אני כל כך מפחדת?