|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ברוגז עם השרינק
פוסט חדש.
גיל: 4
אני ברוגז עם השרינק שלי.
בשבוע שעבר יצאתי ממשרדו כועסת, מרוגזת ופגועה.
עד כדי כך שסירבתי לתאם את המועד הבא, כפי שתמיד
עשינו בסוף כל סשן.
על מה ולמה? לא יודעת. לא מצליחה להגיע איתו למקומות
שאני רוצה. כאילו שיש בינינו מאבק כוחות תמידי, ואני הולכת
למקום של הילדה הקטנה שלא תתן לו את מה שהוא רוצה.
אמרתי, בת 4....
זה משגע אותי!
אז ברור לי שיש לי אחריות וחלק, אבל הדינמיקה פה היא של
שנינו. ואני לא מצליחה לפענח מה החלק שלו.
וגם זה משגע אותי!
אתמול אחרי העבודה, קפצתי לבקר את בני-ציפור-נפשי בפנימייה,
יצאנו לאכול ולפטפט, ואז השרינק טלפן... לא עניתי... כי רציתי
שידע שאני עדיין כועסת...
אמרתי כבר בת 4?
ואני יודעת שהוא מטפל מצויין. יש לי מכרים וחברים שמכירים אותו היטב.
והשנה וחצי שאני אצלו גם שווים הרבה (כסף) וערך לגבי מאגר המידע
שיש לו עלי... אז מה, עכשיו אני אחליף מטפל אחרי כל זה?!
אררררררררררררררררררררררר 
| |
חצות וחצי. אוז נגמר (למה אני רואה את זה?!), כבר התחלתי לנקר
עוד לפני שנגמר.... אז מכבה ת'טי.וי, מתהפכת על הצד,
רגל אחת קדימה... קצת שמיכה בין הרגליים.... מארגנת את
הכרית שתמלא את החלל בין הצוואר לכתף... ומוכנה לשקוע בשינה מתוקה...
המממ.... גרררר....
שיט!!!
נזכרתי ששכחתי לעשות משהו חשוב במשרד היום....
הלכה השינה לעוד חצי שעה....
אז קמתי. שתיתי מים. השתנתי אותם. אכלתי בננה.
חוזרת למיטה. צד שני.... רגל קדימה...שמיכה בין הרגליים... מסדרת
כרית שתמלא את החלל ההוא....
לא נרדמת! מתה מעייפות! אדרנלין גבוה.... רוצה לישון!
יודעת שיש רק דבר אחד שירדים אותי במצב הזה...
הממממ...
אין כדור שינה טוב יותר מסקס....
לילה טוב...
| |
 בדיקות בטחונית
קרה לכם פעם, כשהייתם בחו"ל, שנכנסתם לחנות או קניון
והושטתם את התיק לשומר בכניסה על מנת שיבדוק?
והוא הסתכל עליכם במבט של "תביאו-את-האמבולנס-עם-
האנשים-בחלוקים-הלבנים-צריך-לאשפז-אותה-במוסד-סגור?
פאדיחה.
בכל פעם שאני נכנסת עם הרכב לקניון ומחכה (הרבה!) בתור
לבדיקה הבטחונית עולים לי הפיוזים. קודם כל, הבדיקה הזו
דבילית וחסרת יעילות כמעט כמו להשתין על שריפת יער ענקית
ולקוות שזה יכבה את האש.
ואז השומר פותח את הדלת שלידי ושואל אם יש נשק, ואני עונה
כן, יש לי מכונת ירייה בבגאז'. ואז הוא מבקש לפתוח את תא
הכפפות, ואז הוא פותח את הדלת האחורית, ולא ממצמץ לעבר
הצ'ימידאן של הבן שלי, ואז, לסיום, פותח את הבגאז' - וסוגר.
אני יודעת שזה לא רציני, ואולי רק מהווה גורם מרתיע, וכן, אני
יודעת שיש פיגועים, אבל זה כל כך פוגע לי באיכות החיים, שאני
צריכה להמתין בתור בכל פעם שאני רוצה להכנס לאיזו חנות, על
מנת שמישהו זר עם ידיים שחורות מרוב תיקים, יחטט לי בתיק...
| |
שלכת
למה לנו אין שלכת כזו פה בארצנו הקטנטונת?
איך בחרנו לנו ארץ מלאת אתגרים וקושי, ודאגות ממשיות
בקיום היום-יומי שלנו.
מי קם בבוקר באיטליה, אוכל ארוחת בוקר (או שלא), יוצא לעבודה
בסמארט קאר החמוד שלו, עומד ברמזור כשלידו עומד אוטובוס של אגד
(אגדיליאנו באיטלקית) וכל מה שעובר לו בראש זה "רק אל תתפוצץ לי
פה בפרצוף"....?!
איך אנחנו מתרגלים לכל דבר עד שהוא נהיה דבר שבשגרה, הא?
איך נהיינו אדישים. מעלים לנו את מחירי הדלק, הלחם, החמצן ומה לא, ואנחנו?
מקטרים קצת ועוברים לסדר היום.
בארה"ב של שנות השישים-שבעים כשהממשלה העלתה מחיר של משהו בכמה
סנטים עלובים חצי העם יצא לרחובות להפגין. שם העם אינו בעל תכונות
מזוכיסטיות כמונו היהודים.
ואם רק היתה לנו קצת שלכת צבעונית.... הכל היה נראה אחרת...
| |
בעיות בצלע
לפי הכאבים - הצלע נשברה, או נסדקה.
זה מה שקורה כשאמא בת ארבעים משחקת כדורסל
וחושבת שהיא עדיין בת 15...
והליגה רק התחילה!
אני עם המזל הנאחס שלי...
לא יעזור להם כלום - אני את הליגה אסיים
ואסע למחוזיאדה!!
גם אם אסע ללא צלעות...
| |
הכי
הכי כיף - להיות ראשונה ברמזור ולא מפריעים לי לזנק.
הכי מעצבן - להכנס לחנות מגניבה - ופתאום צריך קקי...
הכי כיף - להיות בדרך חזרה מהעבודה ביום חמישי אחה"צ וסוף השבוע לפני.
הכי מעצבן - להגיע סופסוף למחשב (אחרי שהנוער ערגו עליו כל היום) בשביל לראות שאין אימיילים...
הכי כיף - למצוא 100שקל בכיס המכנסיים שירדו מהבוידם אחרי הקיץ.
הכי מעצבן - מלצרית מטומטמת.
הכי כיף - לנסוע באוטו, לבד, עם ליידי מרמלד בפול ווליום.
הכי מעצבן - לגלות שמזוג הגרביים שהכי אהבתי - נשאר רק אחד...
הכי כיף - כשהילדים ישנים
הכי מעצבן - לדפוק ת'אצבע הקטנה של הרגל בפינה של המיטה...
הכי כיף - שבת בבוקר, עם קפה ועיתון במיטה
זהו. מחר אני מקבלת את הטיפול האחרון בבית החולים.
זה כיף!
| |
שמונה וחצי בבוקר.
התיישבתי על הכסא במשרדי. אומרת בקר טוב לת' - המזכירה המתוקה החדשה שזה עתה העסקתי.
היא משיבה לי בחיוך. רואה לה בעיניים שהיא מתה לפתח שיחה, אבל לא ממש הולך לה. היא עדיין סובלת
מחוסר בטחון. צ' מגיע מההנדסה ומתחיל להתלוצץ אתה. היא משתדלת לעמוד בקצב, אבל גם זה מקרטע.
הוא עוזב אותה ברגע שאני זורקת עליו אחד ממליון כדורי הגומי מתוך מתקן פו הדב שעל שולחני.
בא אלי, שם ראש על הכתף ומגרגר תוך כדי שאני מלטפת את פדחתו המתקרחת.
על השולחן שלי יש כל כך הרבה צעצועים, שכשאנשים נכנסים אלי לענייני עבודה, הם מתחילים לפשפש
במתקן המגנטים, לגלגל כדורי גומי, לסובב את השעון זכוכית המסתובב, עד שהם שוכחים למה באו...
he he he...i love it!!
ואז מצלצל מ' שרוצה שאעשה הגהה לטקסט שכתב באנגלית. ואז מצלצלת צ' ששואלת מה קורה עם הדוחות
לשכר. ואז יש מייל מהבוס הפוץ שלי שאעדכן את הפגישה של יום ראשון מכך לכך, כי זה לא כך וזה אחרת, והוא
מזיין את השכל שפשוט למות! (אין לו עבודה?!)
אחרי כשעה שישבתי ה-ADD מתחיל לעשות את שלו ואני קמה לסיבוב.
עושה קפה, הולכת להנדסה לקבל חיבוק ונשיקת בוקר טוב מס' הכפרה. משנה את תמונת הרקע במחשב של י'
מצילום של בתו התינוקת, לצילום של אחד המהנדסים השעירים במיוחד (he he he...), אומרת בקר טוב לח',
שלמרות שהוא דוס מתנחל וקולני, אני מתה עליו... ואז חוזרת למשרדי.
אוהבת אותם שם. מאד.
| |
שמונה בבוקר.
אני יושבת במיטה ומתלבטת אם ללכת לעבודה. יש כל הזמן את ה"לא נעים" והפחד שתגמר להם הסבלנות, ויחד עם זאת, אין לי כוחות לכלום, ובטח לא ללשבת במשרד שבו אין לי הרבה תכלית, חוץ מלהיות אהובה, ושוב לשמוע את שאלותיהם של כולם "מה שלומך?" עם המבט המודאג והמרחם, מלא באמפתיה, שמבטא את זה שהם מרגישים שקרה לי האסון הגדול בעולם. הם נחמדים ומתוקים, אבל לא נוח לי במקום הזה של המסכנה עם הגורל המר.
שונאת להיות חלושה ומסכנה. נזקקת ונשענת. אני עדיין מנסה להבין מה עבר עלי בחצי השנה האחרונה, ובתוך כל האי בהירות הזאת, מנסה להשקיע את החול בתוך איזה שהוא שקט. מנסה להתבונן פנימה, להקשיב לנשימות, להקשיב לעצמי. אני לא ממש מצליחה למצוא את הקול הפנימי שיאמר לי. עדיין עם האינסטינקט הטבעי לחפש את הקול הזה מבחוץ, כשאני יודעת שזה לא נכון.
מרגישה תלושה ולא שייכת לשום מקום. לא בית. לא ילדים. לא קרקע מתחת לרגלי. הכל מרגיש ארעי, וזה לא עוזר במציאת השקט הפנימי.
אני מכה חטא. איך זרקתי את הבית והמקום. איך עשיתי את זה? איזה צחוק עשיתי מעצמי. איך הכאבי לילדי?
והילדים. כל כך מופלאים. כל כך רוצה לתקן את הנזק, כשזה ברור לי שזה לא ילך כל כך מהר לרכוש מחדש את אמונם. והם יפים ומופלאים, שורדים, משתדלים. מודדים צעדיהם מחשש שוב להפגע. מה הם אשמים? אמא לא תפקודית, שעסוקה עם הבריאות שלה ומשתדלת להיות נחמדה? זה המקסימום שהם מקבלים היום. מסכנים שלי. כמה אני אוהבת אותם. כמה אני רוצה שיהיה להם טוב, ולא ממש מצליחה.
לפעמים אני מרגישה מטומטמת גמורה. כלום לא הולך. אני עושה טעות אחרי טעות ולא לומדת. אז הנה, עכשיו אני לומדת, ומנסה בכל כוחי לא לעשות עוד טעויות.
לחשוב. לחשוב. לחשוב לפני שאני פועלת.
והדאגות. הדאגות מציפות. פתאום באמצע החיים, המחשבות מקבלות כיוונים חדשים. מה יהיה? כסף, בית, עבודה, פנסיה, קריירה, ילדים, בריאות, בריאות, הכל מדאיג - ולבד. הלבד נהיה ברור יותר מאי פעם. נשבר בי חלום הזוגיות. הוא נראה לי כאשליה. התעייפתי מסחרחרת ההתאהבויות. מאסתי בהן. לא רוצה יותר להיות שם. זה לוקח אותי למקומות לא טובים. ויחד עם זאת, אני רוצה מישהו לחבק. ומי יחבק אותי? מי ירצה לחבק גוף כרות ומצולק כשלי?
עלי למצוא כוחות להתמודד עם המציאות החדשה. חוקי המשחק השתנו. אני עדיין בהלם מכל ההתרחשויות. מנסה לומר לעצמי "תני לעצמך זמן", להירגע, להחלים, להתאושש. שיסתיימו הטיפולים. סבלנות! סבלנות! סבלנות! לאט לאט...
| |
חשבתי היום על מאבקי החיים. אנחנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה. בין לבין, משלמים חשבונות, מתקנים את האוטו במוסך (הופ, הלכו עוד 1,500 שקל...), משלמים ארנונה, מגיע חשבון הפלאפון...., קופצים למכולת לקנות חלב ויוגורט וזה עלה 300 שקל..., קונים לילדים ציוד לביה"ס (הלכו עוד 1,000 שקל...), מתדלקים בעוד 200 שקל, משלמים חשמל, וכו' וכו', זה לא נגמר, נאבקים במינוס, וכל זה בשביל מה?! מהם וכמה הם הרגעים הקטנים של החסד? שטוב לנו? שיש לנו באמת, אבל באמת, קצת נחת?
הם מעטים...
אני מכירה את כל המנטרות האלה לחיים הטובים. אבל זה לא ממש עובד... כי פתאום באמצע החיים נופל עלינו סרטן. ואז באמת הכל משתבש...
וזה לא כל כך קל לזרוק הכל בשביל להנות. כי יש מחוייבות. וצריך עבודה וצריך פרנסה וצריך לשלם חשבונות וצריך וצריך...
מה יהיה?
| |
|  כינוי:
Ziggy 40 בת: 60 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
