לאהוב בעל חיים אינו דבר של מה בכך. מי שהתנסה בזה - יודע.
ומכך, להפרד ממנו גם אינו דבר של מה בכך.
(מבלי לפגוע, חלילה, במעמדה של הפרידה מבנאדם, ומי כמוני יודעת).
אבל החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לחתולים האהובים שלנו - הארי וסאלי.
קיבלנו אותם לפני קרוב לחמש עשרה שנה, כשהם בגודל של כף ידי.
והם הפכו מיד לחלק מהמשפחה. ישנו איתנו, אכלו איתנו, ובגדול העסיקו אותנו בלפתוח ולסגור להם את הדלת
כל היום..
יש אמרה שמגדירה נורא יפה את מעמדו של החתול במשפחה -
Dogs have owners. Cats have staff..
תכלס, זה נכון.
הארי היה חתול ג'ינג'י שמן (9 קילו!). היה לו מזג רגוע, שנדיר לראות אצל חתולים. לא פחד מכלבים, אהב לשחק איתם.
ניתן היה "להציק" לו ברמות שלא ייאומנו - והוא מעולם לא שרט או נשך.
רבים אמרו שהוא חתול עם אישיות של כלב, כי הוא היה הולך אחרינו לכל מקום, כולל להכנס לבית אליו הלכנו, לעלות
לאחד החדרים ולהתכרבל לו על הפוך וללכת לישון..
אמיתי. בבית של חברים. בחיי.
הוא גם היה חתול מאד מתחשב. אם שכחנו פעם להוציא אותו בבוקר כשיצאנו לעבודה ולבית הספר, והוא היה נתקע כל היום בבית וצריך לעשות את צרכיו, הוא לא היה עושה את זה בכל מיני מקומות כמו על השטיח בסלון, במיטה, בארון, או השד יודע איפה - הוא היה הולך לאמבטיה ועושה את זה שם..
פעם אמרתי לו שעם עוד טיפה מאמץ הוא היה יכול גם באסלה.. עצלן..
מהאסלה הוא רק שתה..
(מתנצלת על האיכות הירודה, חלק צולם בסלולריים..).
ובעצם בכל מקום שתה..
לא תמיד היה מודע למימדיו...
אבל תמיד היה מלך השכונה שכולם אהבו לאהוב.
אז זה הארי. שעדיין לא התרגלתי לחזור כל יום מהעבודה בלי קבלת הפנים שלו בכניסה לבית.
תמיד היה לו הרבה מה לומר.
ביוני האחרון הוא חלה, ומת. והוא חסר לנו מאד.
סאלי עזבה אתנו לפני כשלוש שנים. היה לה ריח של תינוק ופרווה רכה כמו קטיפה. היא, בניגוד להארי, הורשתה לישון איתי במיטה. היה לו דבר אחד או שניים ללמוד ממנה בענייני היגיינה אישית.. גברים, נו..
אלה כולן תנוחות של נקיון.. 
ואז מתעייפים והולכים לישון.
בסיטואציה הזו מישהו פעם אמר - "אם סאלי מפליצה עכשיו - הארי מת...". 
אז הפוסט הזה מוקדש לכם, חתולי האהובים.. שכל כך חסרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ziggy 40