משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

חיים בזוגיות.

משפט אחד קטנטן, שמכיל בתוכו עולם כה גדול ומורכב.

עולם שצברתי בו שנים של נסיון, שנים של בחירות אולי לא טובות ואולי כן,

בהן אני לא מגדירה את עצמי ביני לביני, בהן אני מתאימה את עצמי אליהם/ן יותר מכל דבר אחר.

יש לי נטייה לחשוב "תגידו לי מה ואיך אתם אוהבים את זה – אני אהיה".

אני רכה וקשוחה.

אני נמרצת וכבדה.

אני שטותניקית ורצינית.

אני שמחה ועצובה.

אני נשית וגברית.

אני חכמה וסתומה.

אני מתעניינת ומשתעממת.

אני יוזמת ופאסיבית.

אני חזקה וחלשה.

אני עצמאית וזקוקה.

אני חריפה ואטומה.

אני זריזה ואיטית.

אני מפונקת וסתגלנית.

אני מעזה וגם לא.

אני נעלבת ומתעלה.

אני מקשיבה ומדברת.

אני אמיצה ופוחדת.

אני נדיבה ומתקמצנת.

אני רוצה וגם לא.

אני מרָצה ותובענית.

אני ספונטאנית ושקולה.

אני עמוקה ורדודה.

אני ארצית וגשמית.

אני פרקטית וחולמנית.

אני רוח וגם חומר.

אני שאנטית ובורגנית.

אני מודרנית וכפרית.

אני הום סנטר של תכונות אישיות והתנהגויות, שווה לכל נפש.

וכשאני בתוך זוגיות, מחניק לי ואני רוצה החוצה.

כשזה נגמר – רווח לי.

וכשאני לא – אני כמהה.

ושלא תגידו לי שאני צריכה לעמוד על שלי, להחליט מה אני רוצה ומי אני ובלה בלה בלה.. זו אני.