משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

היום הייתי בהרצאה מאת ד"ר גדי טאוב, במסגרת סדרה של הרצאות שהוא מעביר בנושא פסיכיאטריה ופסיכואנליזה - מההיבט ההיסטורי שלהם. הוא מתאר את התפתחות האסכולות השונות לאורך התקופות השונות, ומשלב פיסות חברתיות/כלכליות/היסטוריות, שבאופן מובן - יש להן קשר אחד לשני.

היה מרתק.

הדבר הכי חזק שנשאר לי בראש מההרצאה, היה חלק בו הוא דיבר על חרדת הנטישה. הוא תיאר גישה של פסיכיאטר מתחילת המאה הקודמת שטוענת שהפחד הגדול ביותר של האדם הוא הפחד מלהיות לבד, או חרדת הנטישה. איך ילד ממשיך לאהוב הורה מתעלל, כי הוא מעדיף כל קשר, לעומת נטישה, ולו גם אם הקשר מסב לו כאב וסבל.

וזהו נושא מעניין. לבד. מה אנחנו עושים עם הלבד שלנו? מה אנחנו יודעים על הלבד שלנו? האם אנחנו יודעים להיות לבד, או שמא אנחנו עושים הרבה דברים שבתנאים אחרים לא היינו עושים אילו לא פחדנו להיות לבד?

תחשבו על זה. אני חושבת על זה הרבה.