משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

הייתי מתעוררת ולמול עיני תבנית גופה מעלי.

המזרן השקוע של מיטת הקומותיים, הקפיצים החורקים.

היא למעלה. אני למטה.

אט אט הייתי מטפסת למעלה, נאחזת במעקה ומתבוננת בה.

מעריצה.

אחות קטנה לאחות גדולה.

...אני זוכרת שתמיד ירדה לה דמעה מזוית העין, בעודה

שוכבת על גבה, מתעוררת לאט לאט. ולבי נכמר...

"למה היא בוכה? תהיתי תמיד. למה היא עצובה?

"אני צריכה להיות נחמדה אליה... שלא תתעצב...".

כשהיתה מודעת לכך שאני מתבוננת בה, היתה מחייכת,

כאילו מתנערת ממצב הצבירה בו היתה נתונה,

חוזרת להיות אחותי הגדולה והנערצת.

כך אני זוכרת אותה, ואני קטנה בת שש. או שבע.

אז לא ידעתי שדמעות לפעמים זולגות מעצמן.

אז לא ידעתי כמה כאב יש בעולם.

אז לא ידעתי שכעבור עשר שנים

אותה אחות מופלאה תעמוד דומעת על הפסים

וגופה יתמזג עם רכבת דוהרת.

ומאותו רגע, הדמעות קיבלו משמעות חדשה...