משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

למה לנו אין שלכת כזו פה בארצנו הקטנטונת?

איך בחרנו לנו ארץ מלאת אתגרים וקושי, ודאגות ממשיות

בקיום היום-יומי שלנו.

מי קם בבוקר באיטליה, אוכל ארוחת בוקר (או שלא), יוצא לעבודה

בסמארט קאר החמוד שלו, עומד ברמזור כשלידו עומד אוטובוס של אגד

(אגדיליאנו באיטלקית) וכל מה שעובר לו בראש זה "רק אל תתפוצץ לי

פה בפרצוף"....?!

איך אנחנו מתרגלים לכל דבר עד שהוא נהיה דבר שבשגרה, הא?

איך נהיינו אדישים. מעלים לנו את מחירי הדלק, הלחם, החמצן ומה לא, ואנחנו?

מקטרים קצת ועוברים לסדר היום.

בארה"ב של שנות השישים-שבעים כשהממשלה העלתה מחיר של משהו בכמה

סנטים עלובים חצי העם יצא לרחובות להפגין. שם העם אינו בעל תכונות

מזוכיסטיות כמונו היהודים.

ואם רק היתה לנו קצת שלכת צבעונית.... הכל היה נראה אחרת...