אחרי חודש וחצי אני כבר מבינה.

מבינה שמה שהיה בהתחלה זו לא הייתה התמודדות. זה היה כאב מטורף, זה היה סכינים בכל הגוף, זה היה להרגיש את הגוף חלול, זה היה עצב בלתי ניתן לתאור, זה היה להרגיש חצי מהלב חתוך לחתיכות.

התמודדות, זה מה שיש עכשיו.

זה לחיות בלי, זה חודש וחצי

של לא לראות, לא לשמוע את הקול

של לא לחבק, לא להרגיש, לא להסתכל בעיניים

של לא לחיות את אותה השיגרה.

זו מציאות שונה.

"כי אני בנאדם שהולך לפי הרגש ולא לפי ההגיון".

זה המשפט שמהדהד לי בראש כל יום, כל דקה. זה מי שאני, זה הבסיס שלי.

וזה לא הולך להשתנות, ואני לא הולכת להשתנות.

אולי זה נאיבי להגיד את זה, אולי אני לא יודעת הכל, אולי אני עושה את הטעות הכי גדולה בעולם,

אבל בתוכי אני מרגישה שאני צריכה להמשיך. ושאני הולכת להמשיך ושאני לא אעזוב.

ואני אלך אחרי הרגשות שלי בעיניים עצומות. לא משנה כלום.

עצם ההתמודדות הזו הורגת אותי מבפנים כל יום מחדש, ברגע שאני קמה, ברגע שאני הולכת לישון, בהכל.

זה נמצא בהכל, בכל דבר, בכל מקום, בכל משפט, בכל פעולה.. זה נמצא שם ולא עוזב אותי.

למדתי להעמיד פנים בצורה שלא חשבתי שאני אוכל, למדתי להמשיך ביומיום ולמדתי שאני כן יכולה להצליח לחייך חיוך אמיתי גם במצב הזה.

גם אם אני מבפנים הכי חצויה לחלקים שאפשר, ומרגישה שאיבדתי חלק מטורף ממני,

אני חייבת להמשיך.

וזה מראה לי על חוזק בעצמי שאף פעם לא חוויתי אותו באמת.

מצד אחד אני סובלת מהכאב הזה נונ סטופ, ומצד שני אני עדיין מאמינה בעצמי. (ומאמינה בנו.)

אולי אבסורד, אולי חוסר הגיון, אולי טמטום..

אבל ככה אני, וזה מה שמחזיק אותי על הרגליים וגורם לי לקום כל בוקר מחדש.

"שמור על האמונה, היא תשמור עליך ער

אל תישבר

כך היא אמרה, היא תשמור עליך ער

אל תישבר"