http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362'איך אושר זה דבר יפה, שיחלקו גם לנו'heCopyright 2026 Alas.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11832233<div align="right" dir="rtl">רק אתמול בלילה כשדיברתי על זה, רק כשהעזתי להוציא את זה מהפה ורק לפני כמה ימים כשיצאתי מהמקלחת ובכיתי שעות פתאום זה יצא, פתאום זה קיים, פתאום זה מציאות, "כי כשאין לך מה לעשות..ואתה עומד בחוסר אונים ורואה את הדבר הזה נחתך, ונחתך ונחתך ונחתך עד שזה מגיע לנקודה שאין כבר דרך להציל את זה, שהכל נהיה חלקים מפוזרים של זכרונות חצי שמחים..כשאין בסיס כי ראית אותו נפצע ואחרי כל מה שעשית כדי להחזיר את זה לא הצלחת, פתאום אתה מבין. אתה מבין שזהו. עכשיו זה כבר נגמר. ופשוט די." 'לא יכולתי להציל אותך אני מת לחבק אותך עכשיו למרות שאת זו שהלכה לא אני זה שברח לא יכולתי להציל אותך לא יכולתי להציל אותך מעגל אחד נסגר ומעגל נפתח ולא יכולתי להציל אותך'3&gt;</div>Sun, 06 Jun 2010 00:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11832233http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11832233http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11641050<div align="right" dir="rtl">'האהבה הזו שקשה בשבילכם היא טובה בשבילי היא טובה בשבילי, אז היום אני לא נותן לה ללכת' פעם חשבתי שהמשפט הזה מתאר אותי. אבל זה הכל בתאוריות. הכל בשכל. כשהמצב היה בצומת הזו אני נתתי לאהבה הזו ללכת. אז מה אני סתם מזיינת תשכל. לפני שנתיים וכמה ימים הכרתי את כפיר. לפני שנתיים וכמה ימים החיים שלי הפכו ללפני ואחרי. כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה תהיות, כל כך הרבה טשטוש שחוסם אותי מהמצב שניסיתי לשכנע את עצמי שאני בו. ואני יודעת שהוא האדם שיחיד שיכול לייצב אותי כמו שאני צריכה. אני כל כך צריכה אותו כדי לקבל אוויר, כל כך צריכה אותו כדי להתאזן, כל כך צריכה אותו כדי שיאשר לי במבט שלו או בסימן שלנו, שהוא איתי ושהוא אוהב. אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע הזה, שבכיתי לו בידיים כמו מטורפת. מוזר איך כל הרגעים האלו פתאום עוברים לי בהבזקים קטנים כמו בסרט שקופיות. תמונה אחרי תמונה. החיבוקים, הבכי, המבטים, החיוכים, החום. קיבלתי חיים שלמים ברגעים האלו. 'ואיך שהוא יודע לאהוב היא מפחדת מהיום שיעזוב מחבקת אותו כשהוא ישן מסתכלת, ככה מקרוב..' 3&gt; </div>Thu, 11 Mar 2010 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11641050http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11641050http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11602764<div align="right" dir="rtl">קשה לי לקלוט שעברה שנה. עברה שנה, ושוב הלכנו לאיבוד. עברה שנה, ושוב חזרנו לאותו מקום. עברה שנה, והפחדים עדיין באוויר. אני זוכרת איפה ישבתי כשהיא סיפרה לי אני זוכרת מה לבשתי אני זוכרת את מזג האוויר אני זוכרת את הניתוק של הטלפון ואני זוכרת טוב מאוד, את השעות שעברו בבכי במיטה פשוט שעה ועוד שעה, ועוד שעה, ועוד שעה, שלא עשיתי כלום חוץ מלבכות. אין אף אחד שעד עכשיו מבין כמה זה כואב. אני חושבת שגם אני בעצמי עדיין לא מבינה כמה זה באמת כואב. כי זה לא כאב של תקופה שעובר. זה איתי, כל הזמן. הרעל הזה התפשט לי בגוף וזה כבר נהיה חלק בתוכי. אף אחד לא יצליח להבין למה זה כל כך השפיע, וכנראה שגם אף אחד לא יכול כי אנחנו בעצמנו לא הבנו את העוצמות של מה שנבנה שם. והנה הגיע העשרים בפברואר.. עברה שנה, ושוב הלכנו לאיבוד.. 'אני הולך לאיבוד לך זה לא אומר שאני לא אוהב אותך כי אני כן, כי אני כן..'</div>Sat, 20 Feb 2010 22:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11602764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11602764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11570543<div align="right" dir="rtl">בשקט בשקט חצי הזדמנות עברה בשקט בשקט זה לא קרה ישבנו בחדר עם עוד אנשים ישבנו רחוק, אבל היינו קרובים ואף אחד משנינו לא יגיד ואף אחד משנינו לא יודה ואף אחד משנינו לא ילחש באוזן אני רוצה, כמה שאני רוצה בשקט בשקט יש משא ומתן על הרגש שלי ומה שקורה כשלא מסתכלים יש לי דמעה בזווית של העין וזה לוקח לי זמן, וזה לוקח לי זמן לנסות אז בינתיים אף אחד משנינו לא יגיד אף אחד משנינו לא יודה אף אחד משנינו לא ילחש באוזן אני רוצה, כמה שאני רוצה ואף אחד משנינו לא יגיד ואף אחד משנינו לא יודה ואף אחד משנינו לא ילחש באוזן אני צריך קצת זמן צריך קצת זמן כי אני באתי לצלצל בפעמונים שלכם ולצבוע את מה שסגול אצלכם כי עכשיו אני בוער, אני חושב על זה הרבה אבל אולי זה נגמר כן אולי זה נגמר אצלי הרבה יותר מדי מהר ואף אחד משנינו לא יגיד ואף אחד משנינו לא יודה ואף אחד משנינו לא ילחש באוזן אני רוצה. כמה שאני רוצה. <</div>Fri, 05 Feb 2010 13:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11570543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11570543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11529861<div align="right" dir="rtl"> אין לי איך להסביר כמה אני מבולבלת. כמה אני אוהבת, וכמה חשוב לי, אבל כמה ללכת עם העובדות האלה שווה ללהרוס את עצמי. זו משוואה שאין לה פתרון, ואני הגעתי להחלטה שלי.. ברגע של משפט אחד שחתך לי את הלב לחתיכות, הגעתי להחלטה הזו. "כמו מטייל אוסטרלי שחותך לעצמו יד- אני חותך אותך עכשיו מתוך הלב שלי" זה היה בלתי אפשרי, זה היה לא ניתן למימוש, זה היה משהו שחשבתי שיש עוד זמן עד שהוא יקרה- אבל זה אפשרי. וזה מה שהולך להיות עכשיו. אני הולכת לנסות לנקות את הלב שלי מהמצב המלוכלך והפצוע שהוא היה בו בשנה האחרונה. מגיע לי. ואני מתקדמת בדרך הזו. פתאום מצאתי את הקטע הזה, מתוך "אהבה וסקס בימים הנוראיים". השיחה הכ"כ קרה הזו בין שניהם על הבמה. כל פעם זה הורג אותי מחדש. "אולי תחזיק לי את הלב רק לדקה? קח" "למה?" "קח" "לא" "קח" "אולי" "קח" "החזקתי את הלב שלה, עשיתי לה טובה. כעת היי שלום, הביטי בשקיעה זכרי היטב היכן ליבך- שלך הוא חזרה" "כעת הלב שלי שלי. אולי אני רוצה את הלב שלי?" איש יקר אתה יודע כמה זמן אני רוצה, לדבר, אבל העצב לא יוצא עשרים שנה אני גם ככה מ</div>Sat, 16 Jan 2010 22:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11529861http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11529861http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11470383<div align="right" dir="rtl">"כמה זה קשה להגיד ש אני צריך אותך כמה זה קשה את יודעת ש אני צריך אותך אני צריך אותך אני אוהב אותך ואחרי שהכל נגמר מה נשאר?" "וכל האנשים שהיו כאן והולכים משאירים אותי לבד בחדר, נשיקה ונפרדים רק נשיקה ומשאירים את הדברים הלא פתורים עומדים החושך הוא חבר שלי ברגעים הכי יפים שותים ומנגנים, ואוהבים אחד את השני כי ככה אנשים כשהזמן ללכת, אז נגמרות לי המילים" I'll never let go.. 3&gt;</div>Sun, 20 Dec 2009 16:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11470383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11470383http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11410436<div align="right" dir="rtl">אחרי חודש וחצי אני כבר מבינה. מבינה שמה שהיה בהתחלה זו לא הייתה התמודדות. זה היה כאב מטורף, זה היה סכינים בכל הגוף, זה היה להרגיש את הגוף חלול, זה היה עצב בלתי ניתן לתאור, זה היה להרגיש חצי מהלב חתוך לחתיכות. התמודדות, זה מה שיש עכשיו. זה לחיות בלי, זה חודש וחצי של לא לראות, לא לשמוע את הקול של לא לחבק, לא להרגיש, לא להסתכל בעיניים של לא לחיות את אותה השיגרה. זו מציאות שונה. "כי אני בנאדם שהולך לפי הרגש ולא לפי ההגיון". זה המשפט שמהדהד לי בראש כל יום, כל דקה. זה מי שאני, זה הבסיס שלי. וזה לא הולך להשתנות, ואני לא הולכת להשתנות. אולי זה נאיבי להגיד את זה, אולי אני לא יודעת הכל, אולי אני עושה את הטעות הכי גדולה בעולם, אבל בתוכי אני מרגישה שאני צריכה להמשיך. ושאני הולכת להמשיך ושאני לא אעזוב. ואני אלך אחרי הרגשות שלי בעיניים עצומות. לא משנה כלום. עצם ההתמודדות הזו הורגת אותי מבפנים כל יום מחדש, ברגע שאני קמה, ברגע שאני הולכת לישון, בהכל. זה נמצא בהכל, בכל דבר, בכל מקום, בכל משפט, בכל פעולה.. זה נמצא שם ולא עוזב אותי. למדתי להעמיד פנים בצורה שלא חשבתי שאני</div>Mon, 23 Nov 2009 22:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11410436http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11410436http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11372260<div align="right" dir="rtl">זה לא רק שאני שוב צריכה לעבור את היממה הכי קשה בשנה זה שאני צריכה לעבור אותה בלי הבנאדם הבערך יחידי שרציתי לעבור אותה איתו. "כלום לא עצוב הכל כרגיל כלום לא קורה פה כלום לא קורה פה" </div>Sat, 07 Nov 2009 01:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11372260http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11372260http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11316100<div align="right" dir="rtl">שמונה חודשים אחרי שכל הכאב הזה של אז אכל אותי מבפנים אחרי ההתרחקות המטורפת הזו, השתיקה הזו של תקופה כ"כ ארוכה הסיפור הזה עבר. מעצמו. בצורה הכי טבעית שיש. והכי מדהימה. איך אני שמחה. "וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר. מאיים ללכת, אבל בסוף אני נשאר" 3&gt;</div>Tue, 13 Oct 2009 13:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11316100http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11316100http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11173712<div align="right" dir="rtl"> "זה לא באמת" "לא באמת? כביכול לא באמת" "רוצה להסביר?" "אני חושב שאת יודעת בעצמך למה אני מתכוון" כ"כ הרבה מחשבות רצות בראש, שוב ושוב ושוב, וכל פעם משהו נוסף, משהו שגורם לדברים להיראות שונה לגמרי. כ"כ הרבה כעסים ואכזבות ומבטים שורפים לאחור. כבר הרבה זמן שלא שנאתי את עצמי ככה. כל העניין הזה רק מוכיח לי שכמה שניסיתי לחשוב יותר על עצמי מאשר על אחרים הביא אותי רק למקומות נמוכים. לא אכפת לימ"זה יכלא אותך",לא אכפת לי מ"זה יגרע מהאושר שלך", לא אכפתלי כלום, אני חוזרת למקום הקודם שלי. שם הדברים הרבה יותר בטוחים מבחינתי. הוא אמר שהוא רואה בי סופסוף את השינוי הזה שהוא כ"כ רצה שיקרה אצלי בשנה וחצי האחרונה. הוא גאה בי. גאה בי. וזה מה שגורם לי לערער בהחלטה שלי. כ"כ הרבה דברים עוברים לי בראש ובלב שאני כבר באמת לא יודעת מה הדבר הכי נכון מבחינתי. מצד אחד אני רוצה ללכת בדרך שכבר הייתי בה, שנראית לי כ"כ בטוחה ומגודרת מבחינתי. ומצד שני באים שני אנשים שהכי מצילים לי את השפיות בזמן האחרון ואומרים לי להסתכן. בלב אני יודעת באיזו דרך אני צריכה לבחור, השאלה אם שוב פעם כמו תמיד אני בס</div>Thu, 20 Aug 2009 16:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Alas.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153362&blogcode=11173712http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153362&blog=11173712