Hope is the thing with Feathers

לפני קצת פחות משנה, סבא נתן לנו "פס" ואמר שאפשר בשנה הבאה (כלומר השנה) לעשות את ליל הסדר עם המשפחה בדרום.

בד"כ בליל הסדר אנחנו מעט מאד ויש אווירה עצובה (כאן אפשר לקרוא למה), אבל סבא הוא האדם שאני הכי אוהבת בעולם ואני יודעת שאם לא נגיע, הוא לא יעשה סדר, ופסח הוא חג מאד חשוב לו. אז כל שנה הגענו, לא בציפייה, אבל כן באהבה.

השנה סבא ואשתו טסו לאיטליה עם זוג חברים.

אז איציק, אני, סוניה, אבא שלי ואחי, אסף (שבליל הסדר הבנתי עד כמה הוא דומה לסקופילד! מפחיד קצת...), נסענו לישוב בדרום כדי לבלות את החג (מיום שני לפנות ערב עד שלילי בלילה) אצל אחותו למחצה של אבא שלי, בעלה וחמשת ילדיהם. הצטרפו גם שתי האחיות למחצה הנוספות והאמא של השלוש (כלומר סבתא שלי, שתזכה למצוות).

למרות ההתרגשות הגדולה שאחזה בי, קצת חששתי שאיציק לא יסתדר יום שלם בלי טלוויזיה, מחשב ופלאפון. אני רגילה ואוהבת, כי בילדותי ונעוריי ביליתי אצלם שבתות רבות והיה כיף, כך שאפילו ציפיתי לזה.  

הגענו לפני כניסת החג לבית היפהפה של דודתי ופגשנו את כל הילדים, שלא ראינו יותר משנה, והם כולם התגלו כילדים חכמים וחברותיים במיוחד, מה שרק הוסיף לתחושת המשפחתיות, שכל-כך חסרה לי ביום-יום.

בסביבות שבע התיישבנו לסדר ומה שמייד קפץ לעיני הוא כמה הכל לא חגיגי, לא ברמות יראת הקודש שאני רגילה אליהן. הסבירו לנו שזה בגלל שמה באמת חשוב בליל הסדר זה לא הטקסיות, ללבוש לבן או כמה סלטים יש, אלא מצוות "והגדת לבנך", וכך כל הערב הסבירו לילדים, שאלו אותם "מי יודע למה X?" והם שאלו בחזרה.

אהבתי את זה.

אציין רק שעשינו כל מה שכתוב בהגדה, כולל מה שכתוב באותיות קטנות, שאצלנו בד"כ מדלגים על זה כי לא מבינים/ממהרים לאוכל.

כשהגיעה שעת האוכל, בערך בעשר בלילה, הסתערנו :-) ואכן היה המון אוכל.. כל המאכלים הטוניסאים שאני אוהבת (חוץ מקוסקוס, כי זה לא כשל"פ) ואפילו אכלתי ממולא, אבל לא עם אורז או בשר טחון, לא ולא. ממולא בקישקע! וזה טעים!

אחרי האוכל, הלכנו לשבת בסלון, לאגור כוחות. חצי שעה אחר כך, כשכולנו שיכורים, מסוממים מכמויות של אוכל והרוסים מעייפות, חזרנו לקרוא את ההגדה, ובגלל כל הנ"ל היה ממש כיף ומצחיק :-)

בסיום של הסיום פרשנו לישון, עייפים ורצוצים, כשחד גדיא עדיין מזתמזם לנו בראש, יחד עם האלכוהול..

למחרת קמנו, התאספנו כל המשפחה בסלון, אכלנו מצה עם שוקולד (השחר! ברור!!), קראנו עיתונים וניסינו להתעורר. במשך היום יצאנו לשחק בדשא בחוץ עםהילדים ועם סוניה..

בצהריים עשינו על האש, כי בחג מותר להעביר אש ממקום למקום, שלא כמו בשבת, ואחר כך נרדמנו (אני על הספה). קמנו מעט לפני צאת החג והתאספנו שוב בסלון כולם ופטפטנו... איזה אושר.

היה כיף. היה טעים ומשפחתי וחגיגי ונהדר.

איציק שוקל עכשיו לעבור למושב (על גופתי המתה!), כך שאפשר להבין שחששותי התפוגגו לגמרי, אבל סוניה עצובה שחזרנו הביתה, ועכשיו אין לה דשא ובשר על בסיס תמידי.

נסיים בהתנצלות שלא כתבתי המון זמן. פשוט לא קרה שומדבר ששווה לציינו, ובעניין הפונדקאות אנחנו עדיין מחכים (פסח נתקע לו באמצע).

מה שכן, פגשתי עמיתה בלוגרית במפתיע במסעדה (לא חושפת אותה, כי לא בטוח שהיא מעוניינת). היא זיהתה אותי מייד, קראה לי וכתבה לי פתק מביך ששמור אצלי ליד המחשב. חברים שלי טוענים, כמו גם איציק, שאני הופכת לסלב. איכשהו, לא נראה לי

בחג הזה אני מאחלת קודם כל ששנה הבאה הכסא הריק היחיד בבתי המשפחות גולדווסר, רגב ושליט, יהיה של אליהו הנביא.

מלבד זאת, אני מאחלת לכולם שהאביב המתרגש עלינו יביא עמו שלל בשורות טובות, פרנסה, בריאות, אהבה, זוגיות ואהבת-אדם.

מועדים לשמחה!