לכבוד סוף השבוע, שהגיע בשעה טובה ומוצלחת (מחר הופעה של שלום בזאפה.. לא יכולה לחכות), קבלו פוסט קטן וקליל, בו אענה על השאלון השבועי לבלוגר.
איך היית מגדירה את החיים שלך?
ההגדרה הכי קולעת, לדעתי, היא Roller Coaster. אין ספק שהחיים שלי הם כמו רכבת הרים, עם עליות וירידות בלתי פוסקות ובלתי צפויות. הן כל-כך בלתי צפויות שמזמן הן נעשו צפויות לגמרי.. ועם זאת, כל-כך התרגלתי שכל יום קורה משהו בסדר גודל עצום, בין אם זה משהו טוב ובין אם רע, שרגעי "שעמום" מבהילים אותי. אפשר אפילו להגיד שהם מבהילים אותי עד כדי שאני אחפש משהו ענק מהחיים לעשות/להגיד, רק כדי לחזור לסוג של שגרה.. מפחיד לחשוב שהשגרה שלי היא תהפוכות.
מה בחיים לא תעשי? (מדלגת על ה"למה" ברשותכם)
- צלילה
- בנג'י
- אעבור לגור במושב
- ילדים משל עצמי
- אצביע ליכוד
- אבגוד באיציק, או במי מהחברים שלי
- אוכל במקדונלד'ס, אקנה מוצרים של דיסני/נייקי/גאפ – הכל מטעמי סווט שופס.
- אלך להופעה של שלמה ארצי
- אעשן (סמים וסיגריות..)
- אחזור בתשובה
- אקרא בהתנדבות ספר של רם אורן
- אחזור לכסא גלגלים
- אפסיק להאמין באוהביי ובאהוביי
- אפסיק להאמין בעצמי
השלימי את המשפט: החיים הם... נראה לי שכל תשובה של משפט אחד תהיה קלישאתית ולא ממצה. ובכל זאת, עבורי, החיים הם מתנה שלא הערכתי כראוי עד שלא הייתי קרובה, כל-כך כל-כך קרובה, לאבד אותה.
מה הן השאיפות שלך בחיים?
או-הו. יש לי הרבה יותר מדי. שואפת להתפתח, לגדול, להיות אדם טוב יותר, להשפיע, להיות אמא, לכתוב ספר, להיות בריאה ומאושרת, להיות חברה טובה ובת זוג טובה.. וכן, מה לעשות, שואפת גם שיהיה קצת יותר כסף..
האם את חושבת שיש ערך רב לחיי אדם בימינו?
לא מבינה את השאלה. לחיים של כל אדם יש את הערך שהוא עצמו מצמיד להם..
האם יש לך איזהו משפט, או מוטו לחיים?
- "Forgive, 'O Lord, my little jokes on thee, and I'll forgive thy great big one on me" – רוברט פרוסט. הפירוש שלי– קחו הכל בהומור.
השלימי את המשפט: אם החיים נותנים לי לימונים..הייתי נותנת לאיציק שיכין לי מרנג לימון..
האם את אוהבת לחיות? האם את חיה את הרגע?
אני מאד מאד אוהבת לחיות, אחרת לא הייתי נאבקת כל-כך גם כדי להשאר פה וגם כדי לסחוט מהחיים את המיץ ולהבטיח לעצמי שאני עושה, בכל רגע נתון, כמיטב יכולתי כדי לשפר את החיים שלי וא תחייהם של הסובבים אותי.
האם אני חיה את הרגע? נורא תלוי באיזה רגע מדובר J אני, לצערי, פעמים רבות חיה בשביל העתיד.. אבל יש המון רגעים שאני לא שוכחת לעצור ולהגיד תודה ולוודא שהם נחרתים בזכרוני, כמו הרגעים עם איציק, חברים ומשפחה, הרגעים שלי עם סוניה, או עם עצמי..
האם, לדעתך לחיות זה ליהנות מכל רגע / לדעת שיום אחד נמות, או ללמוד מהעבר ולצפות לעתיד?
נראה לי שגם וגם.. לא בטוחה שצריך ליהנות מכל רגע, החיים הם לא גן של שושנים, לא כל הזמן.. אבל מהרגעים הכואבים יותר והעצובים יותר צריך ללמוד, כן.
כיצד היית משלימה את המשפט: חיה ותן... לחיות? יש אפשרות אחרת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
