אושר.
זה בעצם המצב הקבוע שלי, ברירת המחדל. מאז ומתמיד זה היה כך, אבל רק בקורס מאמנים שהתחלתי לפני חודש, התפניתי לחשוב על זה.
אושר. אושר שאינו תלוי בנסיבות - לא תלוי בשמיעה, בהליכה, בבריאות. אושר פנימי. מזוכך.
יש לי חברה שגם היא מאושרת ומבחוץ, נראה שהאושרים שלנו דומים. היא סובלת מ-CF.
האם יכולתי להגיע לאושר שכזה גם ללא המחלה? סביר להניח שלא. שומדבר לא היה מאלץ אותי להתבונן.
וחבל. לא צריך מחלה קשה כדי להגיע לרמה כזו של אושר.
רוב האנשים שאני מכירה חושבים בצורה של פערים - הפער בין המציאות לבין הציפיות, החלומות. "אם רק הייתי מתחתנת/מרזה/מוצאת עבודה - הייתי מאושרת".
סתם מחשבה.
הימים עמוסים, כתמיד. עבודה, שיקום, לימודים. לפעמים אני מגיעה לערב, נוחתת על הספה שלי ובוכה מרוב עייפות. בכי משחרר.
והלימודים - הם מעצימים וכיפיים, וגם תובעניים - אבל תובעניים בכך שהם לימודים מעשיים וכך יצא ויוצא לי כבר לאמן. אני מאמנת?
אני! מאמנת!
במסגרת זו, אני מציעה שיחות הכנה לקראת שיחות/אינטראקציות חשובות (בוס, אחות, בן זוג, אירוע משפחתי..). במסנג'ר/גוגלטוק, כמובן. המטרה היא הכנה לשיחה/פגישה כך שתיווצר אינטראקציה שהיא WIN-WIN.
וזה עובד.
אז מי שרוצה - נתאם ו-יאללה :-) (זה לא בתשלום :-))
תודה לכם שאתם כאן ושאתם סבלניים.
הרהור - אימון וגלובס זה מעין מיקרו ומאקרו; בגלובס אני אוהבת לחישוב שיש לי השפעה - על סדר היום הסביבתי, למשל. אבל אין לדעת.
באימון יש לי השפעה על המתאמנים, השפעה שאני מקבלת עליה פידבק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
