חזרתי! ועכשיו אחרי שגם עקפתי מספר תקלות טכניות אני
שוב כותב (תודה לדורותי).
ביום חמישי התמודדתי (בגבורה ואני מקווה שגם בהצלחה)
עם מבחן הגמר הראשון שלי- גניקולוגיה. את שלושת הבאים
(פנימית, ילדים וכירורגיה) אני אעשה בשנה הבאה. המחזור
מתחתיי (מחזור 2000) יאלצו לעשות מבחן גם בפסיכיאטריה
(כמו שעד למחזור 97, לא היה מבחן גמר בגניקולוגיה).
המבחן התבסס על ספר די גרוע (אני מאד מקווה שלא יעשו
ממנו סרט), שלאורך 1,100 עמודיו מנסה להציג בפנינו מספר
נושאים (משום מה כולם היו קשורים לנשים).
בשעה 9 בבוקר, בארבע הפקולטות, פתחנו את מחברות
הבחינה. 147 שאלות אמריקאיות (חומר עזר למרבה הצער
אסור), שחלקן מבוססות על חוברת תמונות שקיבלנו בזמן
המבחן (לא מסוג התמונות שהייתי תולה על הקיר).
אני כבר יודע על 3 טעויות שיש לי, הלך ה-100..............
כשהייתי בדרך הביתה מהבחינה סיפרו לי שסבתא שלי
החליטה לעשות ניסוי בפיזיקה (חוקי ניוטון) ושברה את
צוואר הירך שלה (צילום של מצב די דומה שמתי כאן
באחד הפוסטים הקודמים).
הספקתי להיות בבית 20 דקות לפני שנסעתי לבקר אותה
בבית החולים.
אני שונא בתי חולים. מלבד העובדה שהאנשים שם (רובם
לפחות) חולים, גם האווירה בהם קודרת (אולי מלבד
"שניידר", אבל אני לא חושב שהיו מקבלים לשם את סבתא
שלי).
לפחות מצב רוחה של סבתא היה מרומם (בשבועות
האחרונים היא התגברה על אפיזודה דכאונית). ביום חמישי
היא נותחה (זכתה לראש ירך חדש מטיטניום) וביום ראשון
נעביר אותה להתחלת שיקום. ולחשוב שרק לפני שלושה
שבועות עזרתי למישהי להכניס את אמא שלה למסגרת
שיקומית (במקומות הטובים באמת יש מעט מקומות פנויים,
וקריטריונים נוקשים לקבלה).
בכל מקרה, אני אסיים כאן (אין לי זמן לשחזר מהראש את
שאר הדברים שכתבתי בפוסט הזה לפני שגיליתי שאני לא
יכול לשמור אותו). המשך קיץ מהנה (אני אספר על שלי
בפוסטים הבאים) ונתראה בשמחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
