יש חיים והרבה!
בשבוע שקדם לשבועות, אירגנתי בשלט רחוק את החבר'ה
לקראת קומזיץ שתוכנן ליום שישי (וזה לא הארוע היחיד
שתכננתי במשך השבוע). הכל היה נהדר מלבד בעיה
טכנית קלה: אחרי ל"ג בעומר הסיכוי למצוא קרשים הוא
כמו הסיכוי למצוא אוכל 10 דקות אחרי הישיבה של החטיבה
הפנימית בבית החולים (האוכל על חשבון חברות התרופות,
כמובן).
בשישי בבוקר נסעתי לערוך את הקניות לקראת הארוע מתוך
כוונה לאתר דלק לבערה. היעדים אותרו. מספר משטחי עץ
שכבו בשדה מרוחק שכנראה והיו כבדים מדי בשביל הילדים
(זו הגרסה הרשמית, אני לא רוצה להפוך אותכם לשותפים
לדבר עברה). הנסיון להכניס אותם לאוטו עלה בתוהו, הם
גדולים מדי באורך וברוחב בשביל להכנס לתא המטען או
למושב האחורי. המשכתי לעבר הסופר מתוך כוונה לשוב עם
רכב מתאים אחר הצהריים.
הצטערתי נורא על כך שאכלתי ארוחת בוקר לפני הנסיעה
לסופר; בשל חג השבועות היו המוווווון "טעימות". 4 סוגים
של עוגות גבינה, בורקסים, מאפים, גבינות, שיפודים, קולה
לימון, חיקוי של קולה (לימון), מיץ לימון, גלידות וכו'. במקום
לעשות קניות הייתי יכול פשוט לבוא עם שקית ולקחת מספיק
דוגמיות (מצד שני, לא נתנו דוגמיות של 5 ליטר בירה. מצד
שלישי, אני לא אוהב בירה). הייתי צריך לבוא עם שקית.
אחר הצהריים הלאמתי רכב מסחרי של מכר ונסעתי לשחרר
את המשטחים הכבושים. בדרך מצאתי כל מיני מאגרי חירום
לל"ג בעומר שלא נוצלו. העמסתי גם אותם.
עכשיו נולדה בעיה חדשה, המשטחים גדולים מדי מכדי להעביר
אותם אח"כ מהחצר שלי לים והייתי צריך להחזיר את המסחרית
לבעליה. אין דבר העומד בפני הרצון ובפני לום. את הקרשים
(בנוסף לירושות מהמדורה של אחותי התינוקת ועוד קרשים
שארגנו החבר'ה) העמסנו על שלושה רכבים ונסענו.
הארוע היה מהנה במיוחד. 17 איש הגיעו. שרנו, אכלנו, שתינו
שרפנו. ב 4:30 נשרף הקרש האחרון (האמת שהעשרה
האחרונים, כי כבר היינו עייפים).
ביום ראשון התחיל סבב אורתופדיה, דבר מצוין בגלל שהייתי
צריך לברר למה כואבת לי הכתף מהאז האימון ביום רביעי.
האבחנה של אורתופד הספורט היתה נקע של הכתף. חבל
מאד (ומיד ההסבר).
בלילה שבין שני לשלישי אספתי חבר ונסענו ל...אילת. מאד
התאכזבתי מעצמי כששוב היעד הוא אילת (פעם שישית בחצי
השנה האחרונה) אבל לעבור את הגבול לסיני זה פשוט סיוט
בשבועות (יותר מדי ישראלים וגם המצרים לא משהו) ועם כל
הכבוד לים התיכון, אין כבוד.
5 אנשים (4 גברים ואשה) בשני רכבים עמוסים לעייפה בציוד.
התוכנית היתה ברורה: צלילות במרבית האתרים המוצלחים
של אילת במשך יומיים כשהיהלום שבכתר היא צלילת לילה
לסטי"ל.
בשנת 1994 הטביעה התאחדות הצלילה את אח"י סופה (אחת
מספינות שרבורג, למי שמתעניין) בעומק קרקעית של 26 מ'
על-מנת להוות אטרקצית צלילה. זה הצליח.
הלילה ירד. טמפ' 25 מעלות (ומתקררת). שמיים ללא עננים.
לילה חשוך. רוח צפונית חלשה. ים שקט. טמפ' המים 24
מעלות- נעים. המים מטפסים מתחת לחליפה ומגיעים לגובה
אסטרטגי- פחות נעים. מלבישים את הסנפירים ויוצאים לדרך.
אני מוביל את הקבוצה השניה. יש משהו מרגיע בשקט מסביב
ובחושך המוחלט. להיות מנותק מהכל.
כשאנחנו מתקרבים לספינה (מרחק של כ 5 מ') אנחנו מבחינים
באור הפנסים של הקבוצה הראשונה. זה נראה כמו בסרט מדע
בדיוני. משפכי אור ירקרק מאירים את הגוף המתכתי הגדול (45
מ' אורכה, 7 רוחבה). הקפנו את הספינה ונכנסנו לכמה מהמדורים
שלה. פגשנו דיונונים ועוד יצורים חמודים שמסתובבים בעיקר
בלילה.
דיונון בסטי"ל (צולם על ידי)
סיימנו את הצלילה בשחייה לעבר החוף כשהאורות של עקבה
מלוויה אותנו. לאדרנלין מהצלילה לקח כמה שעות טובות בשביל
להעלם (ואז גם חזר הכאב לכתף הנקועה שלי, שלא כל כך אהבה
את עשרות הקילוגרמים שהעמסתי עליה בין הצלילות ובמהלכן).
את הלילה הנהדר הזה קינחנו, כראוי לערב שבועות, באל-גאוצ'ו
(מאכלי חלב לא מגיעים סתם ככה לסופרמרקט, יש להם אמא
-בעצם היתה).
בניגוד להרגלי אני אקרא לקראת מחר את ההרצאות שפספסתי ביום
חמישי (עשיתי לעצמי גשרון).
לפעמים יש גם לימודים מסביב לחיים....
המשך שבוע מקסים!
דג אבן (אבנון, דג ארסי במיוחד) מזהיר אותי לא להתעסק איתו (צולם על ידי)
בטח נפלתי על הראש אם אני מתכוון להתעסק איתו. (צולם על ידי יניר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
