וזה מאוד פשוט. אני חייבת להוציא את זה מהמערכת שלי ולהגיד לכל מי שירצה לשמוע, או לקרוא, או סתם ישתעמם ויחליט להיכנס לבלוג הזה מאיזושהי סיבה.
כן, מבחינה פוליטית אני שמאלנית. אני אגיד את זה מראש, אודה ואתוודה. מצטערת. אבל מה שאני הולכת להגיד לא קשור לזה, אלא קשור להיותי בת אדם. מישהי שאוהבת לחיות, ומעדיפה שיהיו עוד אנשים שיחיו איתה במקום שכולם ימותו והיא תישאר לבד על העולם הזה, אבל שהוא יהיה כולו שלה.
זה לא משנה בכלל מה הם עשו לנו, או אנחנו עשינו להם, או מי עשה קודם מה, איך ולמה. זה לא משנה מה עלול לקרות, מה ההורים לימדו אתכם מאז שנולדתם או מה ההורים שלהם ומערכת החינוך שלהם שותלת להם בראש. אני רוצה שנדבר שנייה תכלס, על עובדות. לא מהסוג שאתם רק חושבים שאתם יודעים, וגם לא מהסוג שאני חושבת שאני יודעת (למרות שאני אף פעם לא טוענת שמשהו הוא עובדה לפני שאני מבררת, אבל מאחר וזה בלוג והאמינות שלי נתונה בספק, אמנע מעובדות כאלו).
אני רוצה שנדבר על מה שנקרא "עובדות החיים".
1. רוב האנשים על הפלנטה הזו אוהבים לחיות (ומי שלא אוהב, עושה עם זה משהו)
2. רוב האנשים על הפלנטה הזו רוצים לחיות בשקט ובשלום.
3. כולנו בני אדם.
4. מלחמה, שנאה, גזענות, אי שיוויון, הסתה, אלימות, דעות קדומות וכו'- כל אלו יכולים להיכנס בלקסיקון תחת הערך "דברים שלא יכולים להימצא במקום בו עובדות 1 עד 3 באות לידי מימוש". או לחילופין תחת הקטגוריה "דברים שיש במדינת ישראל".
יש לי עוד המון עובדות כאלה בכיס, מחכות שאני אשלוף אותם לטוקבקיסטים זועמים, אם יהיו כאלה, ואני איכשהו דווקא די מקווה שיהיו כאלה, כדי שאני אדע שמישהו שעלול לזעום על מה שאני הולכת להגיד, באמת קורא את זה.
יש במדינה הזו, באזור הגיאוגרפי שנמצא בין נהר הירדן לים התיכון ומראש הנקרה עד לאילת, יותר מיהודים. אז עם יהודי יקר - שאני כלולה בו, למי שלא מכיר אותי או התבלבל לרגע - תשלימו עם זה.
יש במדינה הזו, שלא משנה איך נקרא לה, ישראל, פלסטין, ארץ כנען או זרובבל, מצידי, גם יותר מערבים (שלא תגידו שאני מאשימה רק את הצד שלי ולא מסתכלת מעבר לגדר, תרתי משמע - אז תשלימו עם זה גם אתם.
נקלענו, בעל כורחנו, למצב בלתי אפשרי, בו מבקשים מבני אדם אשכרה להתחלק. וואו, מטורף. אולי בגלל שיש לי אחות תאומה למדתי משהו שאחרים לא למדו- אם יש לך טרקטור צעצוע שאתה לא משחק בו כרגע, זה בסדר אם מישהו אחר ישחק בו. או במונחים קצת יותר בוגרים ופחות תיאורטיים- זה לא אמור להפריע לאף אחד שמישהו מדת אחרת, שמדבר בשפה אחרת או פשוט אחר מאיתנו, גר בבית לידנו שאנחנו במילא לא נגור בו, או עובד באיזו עבודה שכרגע לא מושכת אותנו.
לדעתי לכולנו יש פחד יהודים נרדפים מהשואה שעברו הסבים והסבתות שלנו. אנחנו מפחדים, חרדים לגורלנו ולגורל צאצאינו שעוד אפילו לא נמצאים בתכנון. מה יהיה עלינו אם לא תהיה מדינת ישראל? לאן נלך? להם יש הרבה מקומות ללכת אליהם, למה הם נדבקים דווקא למדינה הזו?... שאלות בנוסח הזה שמעתי כבר לא פעם ולא פעמיים. דוגרי, אני מודה- אין לי תשובה שתספק אתכם. כי אם אני אגיד שמבחינתי זה לא משנה אם יהיה פה רוב ערבי במדינה ושהם יעלו לשלטון, אני אשקר. כי גם אני מפחדת. ואם אני אגיד שאנחנו יכולים ללכת כל אחד לאיזה מדינה שהוא רק רוצה, גם זה כנראה יהיה שקר, מה גם שהמסורתיים/ דתיים מבינכם כנראה יצאו מהבלוג או יגידו לי שאני כופרת.
(אגב, רגע של הבעת דעה פוליטית מובהקת, כי ממש בא לי): רוב ערבי גם ככה יהיה, אלא אם ייעשה פה טרנספר, שמבחינתי זה מקביל לרכבות שהגרמנים שינעו בהן את היהודים לגטאות או גרוע מכך. (נגמר הרגע)
אבל עזבו אתכם מכל זה, בוא נתחיל בקטן. מה הקטע של כל השנאה הזו? להגיד שכל ערבי זה מחבל? או בכלליות להתנהג כמו בשבקין הידוע לשמצה (והשנוא ברמות אחרות, מבחינתי) מהישרדות? מה הקטע? המורים שלכם בבצפר לא אמרו לכם שקודם חשוב להיות בני אדם?
אני מתארת לעצמי את גלגלי המוח שלכם מסתובבים עכשיו, פולטים משפטים בסגנון "היא לא הייתה בפיגוע"/ "אף אחד שהיא מכירה לא נפגע" / דברים כאלה. אני לא אענה על השאלות האלו, כי בעיני, זה פשוט לא רלוונטי. כי בן אדם שהוא לא אדיוט גמור, לא אומר לעצמו "מחבל פגע בי = כל הערבים מחבלים". אם אתם קצת אינטיליגנטיים, אתם בטח מבינים שלא כל תושבי רצועת עזה בחמאס, ולא כל הלבנוניים בחזבאללה, ולא כל המוסלמים רוצים להרוג אותנו ובטח ובטח שלא כל הערבים. אתם מבינים שאנשים תמימים שנהרגו ברצועה במהלך הלחימה האחרונה שם, הם מסכנים וחסרי אונים באותה המדינה שאנשים תמימים משדרות ומשאר הארץ נהרגו במהלך כל אירוע תופת או לאמשנהמה שקרה במדינה, מאז ומעולם.
(ושוב לשנייה של דעה אישית, אחרי הכל זה בלוג וזכותי: אכפת לי מתושבי עזה התמימים בדיוק כמו שאכפת לי מתושבי שדרות. אתם יכולים לנבוח עליי ולהגיד לי "אז מה את עושה בצבא?" או "תתביישי לעצמך. יהודי ליהודי!" אבל הרג זה הרג. מוות זה מוות. ילד זה ילד, אמא זו אמא, לא משנה באיזה שפה אתה מדבר, באיזו דת אתה מגדיר את עצמך או איפה אתה גר.)
בקיצור, יש לי עוד המון מה להגיד בנושא הזה. רק בזמן האחרון אני מבינה שאולי אני לא רוצה להיות זמרת מצליחה או כותבת שירים, אלא בא לי לשנות משהו במדינה הדפוקה הזו. אני מודה, גם הנאום של ברק אובמה קצת עורר בי השראה.
תשאירו תגובות לראש הממשלה הבאה של מדינת ישראל, חבר'ה.
יום אחד אולי זה ישתלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
