לא זה לא מדבר על ילדים, השעון הביולוגי שלי או היצר האימהי שאמור לסחוף אותי כל פעם שיש דבר קטן ומזיל ריר לידי (שלא תבינו לא נכון אני מתה על ילדים, כאלו שמחזירים בסוף היום).
זה על ילד שהצליח לעשות משהו שכבר שנים לא קרה.
בבר שאני עובדת יש מכל המינים ומכל הסוגים, בעיקר יש המון אבל המון קבועים.
כולם מרגישים בבית, ומבלים שם בין בפעם ל4 פעמים בשבוע.
אני מדברת עם כולם, מכירה את כולם והפלירטוט הוא אלמנט קבוע...
לפני חודשיים בערך ישבתי בסוף משמרת לחכות שהבר גם יתרוקן ואפשר להתחיל לסגור (עניין של בין שעה ל3 שעות) והתחלתי לדבר עם אחד הקבועים.
קישקשנו והיה נחמד,
ועברה לי המחשבה בראש, למה לא?
כי הוא בן 21, הוא בצבא, הוא לא מחפש סתם, הוא ילד טוב, וחבל.
כל יום שישי מאז הוא נשאר עד הסוף, מדברים, כיף לי, מעניין לי, ושנייה לפני שזה יכול להמשיך מעבר לדיבור התחמקתי.
יום שישי הזה החלטתי שאם כל כך הרבה זמן הוא לא יצא לי מהראש, אז יאללה בוא נוציא אותו....
לא הצליח לי.
סוף הערב התנשקנו, וחזרתי אפילו לא לגיל 17....
כבר 4 ימים אנחנו נפגשים כל יום, אני מרגישה, וזה מפחיד אותי,
שנים לא ציפיתי לפגוש מישהו, הדמות שעלתה לי לראש שחשבתי על חיבוק הייתה של הנשוי, יצאתי לדייטים, ניהלתי "מערכות יחסים" קצרות ברובן, לא הבנתי או הרגשתי את הפרפרים.
הוא חמוד, (וכן זו אחת הסיבות העיקריות שאני איתו), לא משחק, אומר לי שהוא רוצה לראות אותי ומתגעגע, והכי מוזר גם אני.
אני, הצינית הגדולה, שלא מתגעגעת, ולא נופלת.
רוצה לדבר איתו כל שנייה שאפשר, לשמוע מה עושה ועשה, לא שכבנו, לא עשינו הרבה יותר מלהתנשק (לדעתי הוא די חסר ניסיון פחדתי לשאול), אבל זה עוד יבוא.
שוב, הוא ילד(לא רק בגיל), הוא בצבא, הוא תמים, הוא עוד לא ראה עולם, הוא גדל די בצמר גפן, ושבע שנים הבדל זה הפרש של דור.
אבל אני לא רוצה לוותר, ואני מפחדת שזו טעות, ואני מפחדת כי הרגש הזה (וכן אני יודעת שזו רק התאהבות אבל אף פעם לא הייתה לי כזו) יכול לעשות לי רע.
הצילו אני אנושית!
והוא, הוא חמוד!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
