פוליאנה

השעה 13:15 ועוד לא עשיתי שום דבר פרודוקטיבי בעבודה,

בין לטייל כאן בבלוגים, לדבר במסנגר, לצאת לסיגריות, וסתם לבהות אפשר לבזבז את הזמן יופי.

הבעייה היא שיש לי מלא עבודה שאפילו לא בא להתקרב אליה,

אני עוד אשלם את המחיר,

אבל אם אני באמת אכתוב כאן אולי זה יהיה שווה את זה.

כל כך הרבה וכלום, הכול אותו דבר אבל יש מלא שינויים.

נרשמתי לאתר הכרויות,

וקשה לי עם זה, לא עם המדיה, אני מאמינה שבימינו זו אחת הדרכים הלגטימיות והנוחות להכיר,

קשה לי לשמר בעצמי את הרצון לזה,

לא לברוח ללבד, למקום שאני לא רוצה ולא צריכה,

למקום של לדפוק ולזרוק כי ככה לא נקשרים ולא נפגעים.

כל עוד אני שם, מחפשת, עונה, יוצאת לדייטים אני מודה שאני מוכנה לתת לעוד אדם אולי להיכנס לי לחיים.

לא אני לא מצפה שבשנייה אחת יגיע האביר על הסוס הלבן, אבל להיות שם אומר שאם הוא יגיע אני אשב איתו לכוס קפה ולא אלטף את הסוס.

מדייט לדייט הדברים קצת פחות קשים, חוסר הביטחון שלי, האמתי, זה ששם מהילדות, הולך ומקבל את הסטירות שהוא היה צריך.

בדייט הראשון היה בכי של רבע שעה לפני, על איך אני בכלל מרשה לעצמי לצאת לדייט, שהוא יברח בשנייה שהוא יראה אותי, שאני פיונה בגרסה הירוקה שלה.

וכל העבודה של השנים האחרונות, כל הביטחון באישה שאני, התעופף מהחלון וחזרתי לתיכון.

הוא לא ברח, ההפך הוא הנכון, וגם שאר הדייטים נשארו, ואפילו החמיאו,לא הסתדר עדיין, ואולי גם לעולם לא יסתדר.

אבל עכשיו לפני כל דייט קצת פחות קשה, קצת פחות מגעיל ואפילו אין בכי.

אני רוצה להגיע ליום שאני אקבל את המראה שלי, כמו שאני מקבלת את האופי שלי.

זו אני, לטוב ולרע, אני אוהבת את עצמי ומנסה לשנות את מה שלא, אבל גם הדברים באופי שלי שאני לא אוהבת אני מקבלת אותם.

אל השנים של לא להסתכל במראה, לא ליהנות מעצמי, לכופף כתפיים וללבוש שקים, לא רוצה לחזור אליהן, לעולם.

היום לאחר שנים של עבודה עצמית, אני נהנת מהגובה שלי, אוהבת את החזה שלי (היו לי המון בעיות לקבל אותו) ומבינה שהמבטים ברחוב הם של הערכה ולא של זלזול, ואם מישהו מתחיל איתי זה כי מצאתי חן בעיניו ולא כי הוא על סמים.

לחזור למקום הזה של התיעוב העצמי עשה לי רע.

להילחם בו ולא לוותר לצאת לעוד דייט ועוד אחד, לא לברוח עשה לי טוב.

החוויה הזו באתר מוציאה עוד הרבה דברים ממני, אבל אני אלך לעבוד קצת....

משהו קטן וטוב: אני והנשוי מוצאים את דרכנו בתור חברים, הוא יקר לי לחיים ואני לו, הוא מכיר אותי כמו שאף אחד אחר לא מכיר ואני אותו. טוב לי לדעת שהוא שם, תומך ומדרבן אותי להמשיך.

השעה עוד מעט 20:00 ואני עוד לא יצאתי מהמיטה,

צריך לסדר את החדר, לעשות כביסה, לבשל, אמור היה להיות לי דייט.

אבל אין לי רצון לצאת מהאי הזה שהוא המיטה שלי.

צפייה חסרת תועלת בטלוויזה, וסינון כל מי שמנסה להשיג אותי.

החדר יתבלגן מחדש, יש עוד בגדים ליומיים ככה, הדייט בטח יהיה אכזבה (חוץ מזה מי יוצא לדייט ראשון בט"ו באב?)

איפה מוצאים אנרגיות להתחיל לזוז??

בברכת שבוע טוב ומלא אנרגיות

אבא קנה לי אוטו,

עקב העובדה שאני גרה בת"א ועובדת חצי שעה נסיעה מת"א זה מדהים, זו איכות חיים, ואני בן אדם ששונא לבקש טובות וטרמפים.

אז אבא קנה לי אוטו.

סיפרתי את זה בעבודה, ששם הרוב לא מעודכנים בדיוק במערכת היחסים שלי עם אבא,

ואחת התגובות הייתה: איזה אבא יקר!!

חברה טובה שישבה לידי לא התאפקה והתחילה לצחוק, אני שמרתי על אשרת פנים רצינית ואמרתי רק, יקר יקר מאוד.

לכל מי שלא שם לב, אבא לא ממש מופיע ברוב הסיפורים שלי.

אני אוהבת את אבא שלי,

וגדלתי בתור הילדה של אבא, אבל תפקיד האבא לפי איך שאני רואה אותו הוא לא בדיוק אותו דבר כמו שהוא רואה אותו.

שאמא מתה, אבא ברח,

הוא לא היה יכול להתמודד עם העובדה שהוא אחי ואני באותו מעמד,

הוא לא היה מוכן לוותר, או לעזור, והוא שיקר לי בפנים פעם אחר פעם.

נכון זו פגיעה לאגו שהעובדים שלך בוחרים בבת הקטנה שלך ולא בך.

מגיל צעיר ידעתי שאבא לא תמיד בסדר, אם הייתה דפיקה בדלת הוא התחבא בארון, הוא ואמא שלי התגרשו לפני שנים בשביל שלא יחפשו אותו בבית (גירושים פקטיבים, הם עשו אחת לשנייה את המוות עד יומה האחרון).

אבל זה היה משחק הכוחות, וידעתי שכמו שקל לה להאשים אותו, קל לו להאשים אותה והאמת, היא כמו תמיד באמצע.

ואני הייתי האמצע, באו אלי לפתור בעיות, לבכות, להתלונן, לאיים או לכל דבר שהיה צריך,

אבל תמיד אמרתי שחלק גדול מההתנהגות שלו היא בגללה, כי מערכת היחסים שלהם לא עשתה טוב לאף אחד מהצדדים.

אבא שלי לווה ממני אלפי שקלים במהלך החיים ומעולם לא החזיר (לא שציפיתי), הוא הכניס את אחי הגדול לחובות של מיליונים לפני שאפילו היה בן 21 רק היום כמעט 20 שנה אחרי אחי רואה את הסוף.

מעולם לא יכולתי לסמוך על מילה שאמר, או על הבטחה שנתן,

אני לא רואה בו אחראי למצב שאני נמצאת בו, הוא לא עשה את הבחירה של להשאיר את העסק פתוח (למרות שהוא הפעיל לחץ לפני שברח) אבל בתור אבא ואבא שטוען שאוהב, אנחנו אמורים לבוא קודם.

אז אבא יקר,

לא יפלו השמיים אם תצלצל לשאול מה שלומי ולא רק שאתה צריך עזרה או כסף,

לא יפער חור באדמה אם תקפוץ לבקר, אני עוד מעט שנה בדירה הזו,

ולהגיד שבת שלום לא עולה כסף,

ואם אני מצלצלת לשאול אל תגיע תמיד בסוף השיחה למשהו שאתה צריך.

אז נכון קנית לי אוטו,

ותודה, המון תודה לא הייתי יכולה להרשות לעצמי וגם האוטו הישן שנתת לי הוא מדהים ואני לא צריכה יותר.

אבל אני חייה בחשש של מה זה הולך לעלות לי.

אני לא צריכה אוטו, או ארוחות בוקר.

אני רוצה אבא, שאני יודעת שהוא שם שאני צריכה, שיתמוך, שיחבק, שיקשיב, שיהיה רשת ביטחון ואתה לא כזה.

שהיה קשה נעלמת השארת אותי לבד מול כל העולם, שלחת את הילדה שלך להתמודד עם אנשים שלא הייתי מאחלת לאף אחד לפגוש.

שיקרת לי והגדלת את הצרות בלי אפילו לספר לי, עשית קומבינות על חשבוני ואני משלמת את המחיר היום.

אבא צריך לדאוג קודם כל לילדים ואחר כך לעצמו, ולא אם נשאר אז...

אז אני פותחת, ואומרת לך איך אני מרגישה ואתה נעלב, אבל זה חשוב לי,

כי אתה אבא שלי ואני אוהבת אותך ואין לי אבא אחר.

היום אנחנו יותר בסדר, אבל אני כועסת ומפחדת שתעשה את זה שוב,

אני תמיד אהיה לולי שלך אבל אני גם מפוקחת וזהירה.

אז אבא האוטו לא פותר הכול.

אבל זה מי שאתה, ואתה לא תשתנה אני זו שצריכה ללמוד לקבל אותך ככה,

ואני מקווה שבסוף אני אצליח

אוהבת.

יצא מאוד מבולבל אבל אני כזו שזה מגיע אליו.