פוליאנה

רציתי לכתוב את זה לה,

כי אם היא רואה אז מגיע לה שזה לא יכתב לזרים אלא בשבילה  עם המון אהבה.

אמא,

היית אמא מיוחדת, אם יש משהו שמעולם לא פקפקתי בו זה שאת אוהבת,

אולי קצת יותר מדי...

ההיסטריה שמישהו יפגע בי, שהעולם הוא מקום נורא שאת חייבת להגן עלינו בפניו,

הייתה מתישה,

5 שנים גרתי מחוץ לבית לפני שהלכת, וכל לילה גם ב5 לפנות בוקר צלצלתי להגיד לך שהכול בסדר,

את השיחה בגיל 17 ששאלתי אותך אבל אמא למה??

וענית ילדה שלי, עלייך אני סומכת אותך גידלתי, אם תרצי לשתות תשתי, אם תרצי להזדיין תזדייני ואם תרצי לעשות סמים את תמצאי איפה.

אבל מה אני יעשה עם השיכור שסתם ככה יתקע לך סכין בגב?

את השיחה הזאת אי אפשר לשכוח.

איך מתמודדים עם היסטריה  כזו?

אין בה הגיון, אין בה ראציונאל,

אם לא עניתי 3 פעמים רצוף לטלפון אז כבר החלקתי באמבטיה ושברתי את המפרקת, אם דיברתי איתך בחדר מדרגות ולא מתוך הבית אז אנסו אותי שנייה לפני שפתחתי את הדלת, אם יש אמבולנס מחוץ לחלון אז הוא בטוח מיועד אלי.

 אז מצאתי את הדרכים שלי,

יצאתי בלי להודיע, עזבתי את הבית בגיל 20, נלחמתי על החרות שלי,

אבל כאב לי לראות אותך כואבת, דואגת, היסטרית.

אז הייתי בסדר, תמיד עניתי ואת למדת לא לשאול.

אני כועסת כי לא נתת לי להיות ילדה, מגיל צעיר הייתי אחראית, שקולה, נשמה טובה.

לי אסור היה להילחץ להישבר להיות לא מושלמת.

בגיל 16  שהחלטתי ללכת לאבחון ואבחנו אצלי דיסלקציה ודיסגרפיה התגובה שלך הייתה "נו אז הצלחת לעבוד על הבוחן" לא יכול להיות שיש לי בעיה, או שאני לא מושלמת.

הרבה יותר קל להאשים אותי שאני עצלנית.

אסור היה  לי לבכות, או שיהיה לי קשה, את לא יכולת להתמודד עם זה, הייתי צריכה להיות חזקה בשבילך.

ילדה לא צריכה לתמוך באמא שלה בגיל כל כך צעיר, לא אני הייתי צריכה לשמוע על אבא,  וללכת לחפש אותו שהוא היה נעלם.

מעולם לא קיבלתי ממך מחמאה שלמה, תמיד זה היה החולצה הזאת יפה אבל אם תורידי כמה קילו...

את ניראת טוב, אבל מה זה המכנסיים האלו, איזה יופי אבל השיער שלך חסר צורה היום, כל הכבוד על הציון בספרות אבך מה קורה עם מתמטיקה?

עד שלא התפוצצתי ואז ראו שאת מתאמצת, תמיד היה אבל...

אני כועסת כי היום אני לא יכולה לשחרר , אני לא יכולה להיות חלשה גם אם אני רוצה, כי החומות והאטימות מונעים ממני גם רגש.

כי מעולם לא היה אני... אני רוצה, בשבילי, כי זה מה שאני צריכה תמיד אני תפסתי מקום משני בצרכים הגדולים יותר.

כי אחי היה הילד האהוב עלייך (גם אם עם השנים אני הייתי היותר מוערכת)

כי מתוך האהבה שלך אלי, לא יכולת לעמוד בכאב שלי, אז לא התייחסת אליו ברצינות.

על כל אלו, ועוד אני כועסת.

אני רוצה לשנות ולא יודעת איך, רוצה לשחרר ולא מסוגלת/http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=142921&blogcode=3164176, רוצה להיות ילדה ופספסתי את ההזדמנות בשבילך.

ואחרי כל זה אחרי כל הוויתורים שלי את התייאשת, ויתרת, לא היה לך את הכוח להתמודד אז פשוט הלכת והשארת אותי עם כל החומות והכאב הזה.

אז כן אני אוהבת ויודעת שלא יכולת אחרת כי זו את.

אבל אני גם כועסת.

כי אין לי איך לשנות ואני לא רגילה לזה.

אוהבת המון.

אני

נ.ב  לכל מי שיש עדיין הורה, בשבילכם תוציאו, תבינו תסגרו פינות, אל תשאירו דברים למחר כי אולי לא תהיה הזדמנות.

טוב, אז לכל מי שחשב....

הכוונה היא לספרים.

הלכתי אתמול להצגה, לא תכננתי ולא ידעתי אפילו את השם שלה כשהתיישבתי באולם.

הייתה אחלה הצגה "אוי אלוהים" ממולצת בחום.

הגעתי למשרד וסיפרתי לחברה היא לא הבינה איך נכנסתי בלי לדעת, בלי להתעניין.

אני אוהבת ללכת לסרט בלי שראיתי פרומו, אני אעדיף להיכנס להצגה בלי לדעת על מה היא,

ואני אף פעם לא אקרא את המאחורה של ספר.

זה מוזר?