פוליאנה

חזרתי מוקדם הבייתה,

הרגשתי לא כל כך טוב, אכלתי שתיתי, הבחילה עברה,

ועדיין לא רוצה לצאת, לא רוצה לפגוש, לא רוצה לבלות,

רוצה שהמועקה הזאת תעבור,

משעממת את עצמי במונוטוניות של הרגש, מתבחבשת בתוך עצמי,

עייפה,

מתי יבוא השקט?

יום ארוך אבל פרודוקטיבי,

הספקתי דברים בעבודה שדחיתי, התקדמתי בנק שרציתי, העברתי מעל ל500 איש במסעדה,

עם בעיות ותקלות אבל על הצד הכי טוב שאפשר,

ועדיין המועקה הזו לא עוזבת אותי,

יש לי בוקר חופשי לא מתוכנן, ואין לי מה לעשות איתו, ואין לי איפה לבלות אותו,

עצוב לא?

יושבת מחכה להודעה או שיחה ממנו, שמקווה שלא תבוא, וכל כך רוצה אותה.

נדהמת כל פעם מחדש מהכוח המטופש הזה שיש לו עלי,

לאף אחד ולשום דבר אין את היכולת הזו לעשות אותי שמחה, עצובה, עצבנית, או כל דבר אחר,

אין דבר העומד בכוח רצוני חוץ מהתגובות והרגש שלי אליו.

מכורה כמו לסם.

יודעת שזה רע, יודעת שזה מזיק, לא רוצה לחזור ולא מסוגלת להפסיק.

מגיע לי יותר, גם כלום זה יותר.

נשברת ושולחת הודעה שאחרי כל הזמן שהוא מחזר אני יודעת שעכשיו הוא יתעלם, משחקת עם עצמי משחק של כאב.

עוד לילה של שינה גרועה הולך לעבור עלי,

לילה טוב.

אחרי 5 חודשים,

מוצפת,

לקראת סיום "הפרויקט", למען האמת כבר בסופו, רגע לפני ניהול המסעדה, שניות לפני הסוף המיוחל, ואני באותו מקום.

לא יודעת לאן, יודעת עוד פחות מי אני, מתגעגעת אליו בטירוף, ואולי בהריון.

מרגישה שאני טובעת

מעמידה פנים שהכול בסדר, שאני שמחה ומאושרת,

מבפנים צועקת, כועסת על העולם.

מרגישה שמצפים ממני ליותר מדי, ומפחדת להיכשל, לא רגילה לאכזב,

רוצה פינה משלי, ולא לבקש טובות,

מפחדת לשקוע בבדידות ולא לצאת ממנה.

רוצה לצחוק באמת מכל הלב,

להפסיק להרגיש, נטושה, אחרונה, מקרה צדקה,

לא מספיקה, לא מגיעה, דוחה הכול.

מרוץ אחרי הזמן אחרי השעון שלא מפסיק לזוז ושיש שנייה אני לא יודעת מה לעשות איתה.

מפחדת לאן עכשיו, ורוצה כבר את הסוף.

והכי אני רוצה שכל זה יהיה הורמונים של לפני מחזור כי לא מתאים לי ילד.