פוליאנה

אני והילד סיימנו, באופטימיות וידידות,
לא הצלחנו לדבר,
ישנו כמעט כל לילה יחד, התחבקנו המון, התגעגענו, אפילו היה קצת (דגש על קצת) סקס.
אבל לא הצלחנו למצוא נושאי שיחה, לקשקש או סתם לדבר.

יש משהו מקסים להיות הראשונה של בחור
בעיקר של אחד חמוד ומקסים שכזה.

אבל לא הייתה תקשורת מעבר, וזה חסר לשנינו.
תמיד שאני שואלת מי סיים את הקשר ועונים לי "שנינו ביחד" זה נשמע לי כמו שקר לבן.
הרי צד אחד סיים ולשני לא הייתה ברירה אלא להסכים.
אבל באמת שזה הגיע משנינו, ננסה להיות ידידים, לראות אם יש משהו מעבר, בלי הלחץ של להיות ביחד, ובלי הלחץ של הסקס,
כי אותו הסקס מאוד הלחיץ.
אני עוברת תקופה מטורפת בעבודה (מה חדש) וחוץ מלהיפגש ב23:00  בלילה שאני שפוכה ועייפה לא ממש היה לי מה להציע לו.
אז "נוריד הילוך" ונראה מה קורה.

אבל זו לא הסיבה לכותרת,

זה מדהים, גם כאן במקום שאמור להיות הכי כנה, פתוח, וללא עכבות, גם אם זה בכתב, אני לא מצליחה להוציא.
אבל בוא נגיד שהבוקר גיליתי איך מרגיש הסחלה של הזבל, שרומסים, מנצלים את הטוב לב והנחמדות שלי עד תום.
ושאני,
אני לא יודעת לעמוד על שלי, להגיד מה אני חושבת ורוצה.
והכי חשוב לא מפנימה ומקבלת את המציאות כמו שהיא באמת ולא כמו שהייתי רוצה לראות אותה.


סוף הערב הלכתי לישון התעוררתי מהטלפון שגרם לי את ההרגשה הזאת,
אני מתגעגעת ללילד,
או סתם לחיבוק שאני יודעת שהוא אמיתי.

שבת שלום.