פוליאנה

אמא שלי נפתרה ביום שישי בלילה,

אני לא אכנס לאיך למה מי ומתי כי לא זה מה שאני רוצה לספר,

החברים שלי היו מדהימים, החבר הכי טוב שלי בזמנו עבד איתו והשמועה עברה מהר.

ביום שבת כבר באו חברים להיות איתנו, והידיד שלי אמר לי שהוא שואל אם הוא יכול לבוא.

לא ידעתי מה לענות, רציתי אותו שם ולא רציתי שיבוא, פחדתי גם מהתגובה של החברים שלי, שאף אחד לא אהב אותו.

גם החברים והמשפחה שלו לא אהבו לראות אותו בהקשר שלי.

בדיוק שאמרתי לידיד שלי, שהוא יכול לבוא להלוויה ולשבעה אבל שלא יבוא היום הרכב שלו נכנס לרחוב.

הוא היה שם באותו יום, למחרת בהלוויה ועוד פעם בשבעה.

חשבתי ששם אני אסיים עם זה, ואז שבוע אחרי ההלוויה התאשפזתי, הוא הגיע, וחזרנו.

עברתי את התקופה הכי קשה בחיים שלי (גם בגלל אמא אבל לא רק)

החלטות קשות, עסק קורס, איומים, משטרות, ועוד המון.

הוא היה שם בשבילי,חיבק תמך וראה אותי בוכה (לא הרבה ראו אותי בוכה), כל התקופה הזאת שמרתי על עצמי באינסטיקנט,נעזרתי בו אבל כביכול ה"שתמשתי" בו.

4 חודשים אחרי, אחיו התאום שהוא אחד החברים הכי טובים שלי היה מעורב בתאונת אופנוע, המורכבת שהייתה איתו נהרגה (היא הייתה חברה טובה שלי פעם, וחברה טובה שלו שהתאונה קרתה) אחיו היה מרוסק. (היה בקומה של 5 ימים, לא היה בטוח שיצא מזה, שיקום מאוד ארוך ועוד ועוד) הוא היה צריך אותי ואני הייתי שם.

הייתה תקופה נוראית לשנינו מבחינה אישית, וטובה מבחינת אם אפשר לקרוא לזה זוגיות.

הוא שיקר לי וזה נגמר.

אני מוכנה לקבל הכול כמעט בקשר אבל לא שקרים, תהיה עם מי שאתה רוצה, אל תשקר. תעשה מה שאתה בוחר, אל תשקר,

והוא, הוא שיקר.

אז נגמר.

בפעם הראשונה מאז שמעגל החברים שלנו נהיה משותף הטלתי וטו.

כי כל פעם שסיימתי את זה הוא השתמש בחברים ובמשפחה שלו לחזור להיות בקשר,

אז אמרתי לאחיו ולכולם שאם אני פוגשת אותו בגללם אני מנתקת קשר, כן אכזרי ואני שונאת לעשות את זה אבל אחרת לכל פגישה שלי איתם הוא היה מגיע. 

הקשר נותק, וכמה חודשים אחרי אני נסעתי לחו"ל.

שחזרתי התחלתי לעבוד בעבודה שלי היום, שגרמה לנו להיפגש כמה פעמים, הכול היה בסדר.

הוא מחבק, אומר שהתגעגע ואני אני עברתי את זה.

חבר טוב מבקש להסיר את הוטו ואני אומרת אין בעייה,

נפגשים כמה פעמים והכול בסדר.

ואז הייתה שיחת טלפון, של 20 שניות בקשר לעבודה, ואני סיימתי אותה רועדת, מסתבר שגם הוא.

באמת במקרה יומיים אחר כך נפגשנו בבר אני לא ידעתי שהוא יהיה והוא לא ידע שאני אהיה.

אחד הלילות המדהימים בחיי, ואולי הפעם השנייה שאמרתי לו שאני אוהבת אותו.

בהתחלה היה טוב, ואני לא הייתי מוכנה לקבל את זה, לא האמנתי שהוא באמת אוהב אותי, עשיתי לו את המוות.

הכול היה שונה הפעם, אני, הוא שלא לדבר על הרגש,

אבל השילוב של חוסר הביטחון שלי, והאופי שלו הביאו את זה למקום שרע לי הרבה יותר מטוב לי.

אז בלי כעס, בלי פיצוצים עם הרבה הרבה קושי סיימתי את זה.

שנייה לפני שהחלטתי לסיים את זה נתתי לו מכתב שכתבתי לו דווקא שהכול היה בסדר.

אני אוסיף אותו כאן.

"נפרדנו כידידים"

זה היה לפני חודשיים.

רואה אותו לפעמים, מדברת איתו מדי פעם, הוא מכיר אותי כמו שאף אחד אחר לא מכיר אותי, ואני אותו.

אבל את הכאב והסבל של החודשים האחרונים איתו אני לא מוכנה לעבור, שום תחושת אופוריה לא שווה את זה.

אז זהו, זה הסיפור,מסופר תאמינו או לא בקצרה.

תבקרו אם אתם רוצים, תשפטו אם אתם רוצים, אף אחד לא יכול להעביר עלי יותר ביקורת ממה שאני העברתי על עצמי במשך כל השנים האלו.