פוליאנה

אחרי 5 חודשים,

מוצפת,

לקראת סיום "הפרויקט", למען האמת כבר בסופו, רגע לפני ניהול המסעדה, שניות לפני הסוף המיוחל, ואני באותו מקום.

לא יודעת לאן, יודעת עוד פחות מי אני, מתגעגעת אליו בטירוף, ואולי בהריון.

מרגישה שאני טובעת

מעמידה פנים שהכול בסדר, שאני שמחה ומאושרת,

מבפנים צועקת, כועסת על העולם.

מרגישה שמצפים ממני ליותר מדי, ומפחדת להיכשל, לא רגילה לאכזב,

רוצה פינה משלי, ולא לבקש טובות,

מפחדת לשקוע בבדידות ולא לצאת ממנה.

רוצה לצחוק באמת מכל הלב,

להפסיק להרגיש, נטושה, אחרונה, מקרה צדקה,

לא מספיקה, לא מגיעה, דוחה הכול.

מרוץ אחרי הזמן אחרי השעון שלא מפסיק לזוז ושיש שנייה אני לא יודעת מה לעשות איתה.

מפחדת לאן עכשיו, ורוצה כבר את הסוף.

והכי אני רוצה שכל זה יהיה הורמונים של לפני מחזור כי לא מתאים לי ילד.