פוליאנה

אתמול בדרכים אני מקבלת שיחת טלפון ממנהל המשרד שלי,

מה נשמע פולי?

קצת שיחה מנומסת ואז,

תקשיבי פולי, אין עבודה, אין הצעות, אין אירועים סגורים ואנחנו צרכים שתיקחי עוד כמה ימי חופש.

סבבה... שבוע ככה הימים שצברתי?

קצת יותר הוא עונה לי..

תגיד, אני שואלת אותו, לחפש עבודה אחרת?

אני לא יודע מה להגיד לך, אנחנו רוצים אותך כאן אבל עוד לא בטוח מה יהיה

בקיצור, בצורה יפה, נכנסתי לסטטיסטיקה.

פחדתי שזה יקרה שלקחתי את החופשה של החודש בשביל אבא, אם הייתי במשרד אין סיכוי שהיו שולחים אותי, אבל איך אומרים....

רחוק מהעין רחוק מהלב.

די,

אני רוצה לקחת נשימה עמוקה וששום דבר לא יתקע לי באמצע, שקט ושלווה, לפנטז,

 אני רוצה את הזכות לפנטז על חו"ל, על חדר כושר, על ספא, על רכב יקר, על דירה, חסכונות, מערכת יחסים, נורמאליות.

אני לא רוצה להיות מסוגלת לעשות או לרכוש את כל הדברים האלו, רק את היכולת לפנטז עליהם, היום כל פעם שאני מנסה לראות את העתיד, לפנטז או אפילו להיות ריאלית, אני לא מצליחה לראות את הסוף של ההווה, להרים את הראש ולא לטבוע נהיה קשה יותר מרגע לרגע.

שבת שלום ושלווה,

אם יש משהו בטוח בחיים האלו, זה שבסוף הם עוברים.