פוליאנה

לפני שידענו את התשובות הסופיות של אבא לקחתי חודש חופש מהעבודה לעזור לו בעסק שלו.

כצפוי זה לא הסתדר, ואני חייבת לתת לו את הקרדיט שהוא היה בסדר גמור, אני לא הצלחתי למצוא את עצמי שם ואיתו.

אז עשיתי את הדבר הנכון והבוגר והלכתי, קצת מגביל פיננסית ועוד עם העיקול שלקח לי את כל הכסף אז עוד יותר. אבל היה לי רע, ואני מנסה קטע חדש, להפסיק לעשות דברים שעושים לי רע.

זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

אז יצא שיש לי כמעט שבועיים של חופש עד שאני חוזרת לעבודה,

כמה חלמתי על החופש הזה, כמה רציתי אותו, ועכשיו אני לא מצליחה ליהנות ממנו.

אני בעיקר בבית, מתוסכלת מהעיקול שבגללו אני לא יכולה לעשות את מה שרציתי, נלחמת לא להתקשר או לשלוח לו הודעה,  רואה המווווון טלוויזיה  פריוולגיה שבדרך כלל לא רק שאין לי גם הרבה פחות מעניינת אותי.

זה לא שחסרים לי חברים שעובדים בעבודות לא קונבנציונאלית ופנויים להיפגש, פשוט חסרה לי האנרגיה  להרים את הטלפון ולצלצל.

אני פשוט צריכה לקום ולהכריח את עצמי לעשות את זה, אבל הלבד, השקט, הספרים וחוסר האינטראקציה קורצים וקלים כל כך.

אז פעמיים שלוש ביום בוכים, כל שאר הזמן זה ממש כיף,

אין לי כוחות למפגשים של אחד על אחד, לספר שוב על  המשפטים, התביעות, אבא, הוא, לדון בפתרונות אפשריים,  ולראות את המבט השנוא עלי בעולם.

מבט של רחמים.

נכון הוא מעורב בהמון הערכה ותמיד יש את ה"קנאה", הזו של איזו חזקה את ואיך את עומדת בזה. אבל מאחורי כל האהבה, ההערכה, הרצון לעזור והתסכול מלהיות חסרי אונים, מאחורי כל זה, תמיד אבל תמיד יש רחמים.

ואם י ש משהו שאני שונאת זה שמרחמים עלי.

אבל אני חייבת ליזום ולהגיע וכל מני דברים חברתיים "המוניים" 3 ומעלה, האינטראקציה משתנה, השיחות קלילות, ההומור זורם.

לקום, לצאת, ליהנות,  לא אמור להיות כל כך קשה נכון??

יש לי  עוד שבוע של חופש, ואני מקווה שאני אנצל אותו כמו שאני בדרך כלל יודעת לנצל חופש,

ליהנות ממנו, באמת למלא מצברים, ולא להירקב.