כן כן, עברתי דירה סופסוף, עכשיו אני עירונית טיפוסית לזמן מה. ועוד ירושלמית, ויש לי אחלה עבודה חדשה.

ושבוע הבא אקעקע עצמי, הציור שלי כבר משתוקק להיחרט על עורפי לנצח.

עכשיו נשאר לבחור יעדים פשוטים חדשים....כדי שלא ישעמם.

תמיד כשהייתי חוזרת לכאן לאחר זמן רב הייתי מרגיעה שהכל בסדר, שנחתי, שאפתי אויר וחזרתי לראש הגבעה.

הפעם אני חוזרת ועיני שורפות וידיי רועדות, הפעם איני בסדר כתמיד.

אני מוסיפה לעצמי עוד עוגייה לספל התה וצועקת על ההיא בטלפון שתפסיק לבקש ממני דין וחשבון על כל דבר שאני עושה או על כל טלפון שאני לא עונה.

אחר- כך אני מתקשרת אליו ומנסה לבלוע פנימה את הקול השברירי והבוכה ושואלת לשלומו, לרגע אחד מעניין אותי ולרגע שני ככל לא אכפת לי איך היה המבצע שלו כי כרגע אני צריכה אותו כאן ועכשיו, ממלמלת לעצמי שאין על מי לכעוס ואין את מי להאשים על זה שאני שמנה ושהוא לא יכול להיות לצידי ולחבקני עד שבוע הבא לפחות.

אני מנסה להגדיר עצב ואין את המילה הנכונה על קצה הלשון, רק ערבובייה של תחושות, של כבדות וריקנות וכעס על כך שאיני חודלת לבכות.

אם אומר זאת ישיר וכן- אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... מה הצעד הבא כדי לא לשקוע, כדי לא לפגוע בעצמי.

הזמן משנה כל מה שהיה לי בידיים- את הכלים להתמודד, את אנשי המקצוע, את החברים...את הכוח שמילא אותי.

גם החשק לחיות דועך לו שוב.

הפעם אני קצת מפחדת מעצמי,אבל ממש קצת.

ביקשו אותי לצילום למגמת קולנוע ובנוסף לאיזה עבודה סמנריונית אחת...אני דוחה ומסירה מעליי הכל, מרחיקה את הגוף שלי ופניי מחשיפה ומשתדלת להשאר בבית כמה שיותר.

מבטיחה לעצמי שכשאהיה יפה אחזור לחיות מחדש וכשאוכל לאהוב את עצמי אתן ממני גם לאחרים.

אני שונאת כל מה שמתחת לעור ואת העור עצמו גם, את הקשרים שלפעמים מסתבכים לי בשיער, את הבטן הקשה אחרי אוכל ואת העיניים כשהן מתנפחות אחרי דמעות.

אתה- אני לא אוכלת יותר את הלוקשים שלך וממזמן חדלתי להאמין למילים העכורות והצבועות שיוצאות לך ללא בושה מהפה.

אתה תמשיך הרי לבזבז את הכסף שלנו על אלכוהול ומותרויות במקום לדאוג שהילדים שלך יאכלו, אז אם כבר כך לפחות תתרחק מהם ותפסיק לפגוע כל כך חזק, כח השכנוע שלך אזל, אין בך שום סממן אנושי או אבהי...אתה כלום בעיניי, אפס.

אני חולמת עליך בלילה איך אתה מגיע לפתח הביתה ומבקש להכנס בתוקף למרות שלפי הצו אסור, מציג לי את ה"אישה" החדשה שלך וצועק עליי שגם לחתונה שלי לא תגיע, כמו שאז צרחת. רק שהפעם אני מגחכת לעצמי בחוסר אכפתיות כי מי בכלל בטוח שאגיע לרגע החתונה, אני בקושי חיה כרגע.

אתה המון כלום אחרי שהיית הרבה כל כך, אל תתקשר ואל תבקש אותי או אחיי בחזרה.

בדרג המציאותי והענייני יותר אני צריכה יותר מדי דברים כדי להתקיים בשלום עד חודש הבא,הכל נהיה "מהיום למחר" והרשימה גדולה מדי מכדי להשיגה-

הכדורים שלי.

העזרה המקצועית שהייתה לי.

עבודה בדחיפות.

שלווה.

כח פיזי.

מערכת חיסונית בריאה.

מסגרת.

אותו.

תזונאית.

רצון לחיות.

                                            השקט הזה....שאף פעם לא מגיע לאוזניי.

אני הרי יודעת שישנם דברים שחולפים להם עם הזמן ופתאום כשאנו עומדים אל מול רגע שמעלה חיוך אנו שוכחים את הרע שהכה בנו אמש. ואני יודעת שלצאת למסיבה בשישי בלילה לעשן לשתות ולהתמסטל, להכיר בחורה ולממש את תאוותי הישנה לא באמת תפתור ממצבי העגום.

אבל היא הייתה ממש כוסית, והוא גם חשב כך.

הבעיה הקטנה שנוצרה עכשיו,היא שהגברת החביבה לא רוצה להתנתק, שהגברת החביבה מאוהבת,

מי?! בי?!

אבל יש לי צבא אני מסבירה, יש לי אהבה, ואני גם קצת משוגעת ולרוב עצובה ומדוכאת, וככל שאני מתאמצת יותר ויותר היא מדביקה אותי אליה ומתלהבת עוד.

אז אני מנסה את התירוץ העלוב והמביך ביותר שיכולתי להוציא מפי- "אני לא בקטע של בחורות"

"אז..?"

"אז מה?"

"אז איך את מסבירה את אתמול?"

"אה.... ב...אא"

"מה את אומרת.."

"סתם התחשק לי"

"מה?"

"התחשק לי".

אח''כ היא ניתקה וטרקה וצעקה ומלמלה לעצמה, נורא נעלבה ולבסוף הלכה.

תמיד אמרתי שחשק אינו נשלט, ולי התחשק, חשקתי, סתם חשק כזה-שפתאום בא לי. 

 רציתי להמליץ לכל אלו שחשבו שמותר להם הכל ולקחו את האחריות לידיים, אלו שנוהגים להחטיף לילדיהם סטירה או שניים, בעיטה  או איזו כוויה- תתרחקו, תעלמו, תתאדו, קחו את הרגליים שלכם ולכו.

ולא, אל תזדיינו.

נמאס לי להתמודד מול האלימות הזו, פאק היא לא נגמרת..