http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163ישנם כל כך הרבה צדדים למימד אחד יחיד. והיכן אנו ממוקמים בו? החיפוש אחר משהו לא מוגדר.heCopyright 2026 לורנה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/63/21/14/142163/misc/19653887.pnghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=13068763<div align="right" dir="rtl">קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש. יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר, לרוב בטעות. היא לא התכוונה, גם אנחנו לא. החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי. כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יוםאני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היוםלא נפרש על שפתיי-אבל בטוחבלב. אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה. ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומיםמכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז- כך בחוצפה מתחת לחלוני. נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר. </div>Wed, 22 Feb 2012 12:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=13068763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=13068763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=13005055<div align="right" dir="rtl">קור אימים בדקה הזו. כפות הרגליים משגרות צמרמורות עד לעורף. אני מחפשת פאקים בחלל הפה עם הלשון ותוהה אם להתחפר במיטה כדי לקום מחר כמו בן אדם שפוי לשם שינוי או למשוך עוד קצת. כבר כמה ימים שעיניי לאנעצמו יותר משעתיים רצופות ותאי המח חורקים וגועשים בקצב עד שמתים. מסננת לעצמי שהחלטות לוקחים לבד- וכשמחליטים על זה אז רצים קדימה. לוקחת אוויר- הפעם לא עשן, רק אוויר קר מחורבן, ומעיזה להחליט, אולי זו החלטה גורלית ואולי בעוד זמן מה לא תהיה רלוונטית כלל...אבל צריך לעשות החלטות בחיים, לבצע פניות חדות ולהמשיך להתגלגל. קור מעיק, מעצבן, מזורגג, חרא של קור...להשאר ערה או ללכת לישון. אולי עדיף להשאיר את ההחלטות למחר- אולי לא, המח שלי מוריד הילוך, גם הגוף. הם כבר לא בריאים ולא רעננים, סוחבים עצמם מיום ליום כי צריך, עד שתתקבל החלטה. לא נח לי. התחושה בכפות הרגליים נעלמת. אלך לישון- מחר אחליט.</div>Wed, 18 Jan 2012 22:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=13005055http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=13005055http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12977865<div align="right" dir="rtl">ואם הייתי רוצה להיות קרובה יותר, היית בועט אותי רחוק כל כך, מנפץ אותי ואת הפנטזיות שלי יחד. צוחק לי על חשבון החיוך, ודוחק אותי לפינה של הכיס במכנסיים, כי מתחת לשטיח אין מקום, טאטאת לשם כבר את הכל. </div>Thu, 05 Jan 2012 18:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12977865http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=12977865http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12849316<div align="right" dir="rtl">שעה וחצי לבד בחדר עם הפסקת חשמל, בערה ועשן מסתלסל. כמעט שהשגעון ניצח. תשעים דקות שלמות לבד. אני צוללת פנימה. בקפיצת ראש ופחד גדול. צוללת אל חלל חסר גבול וחסר צורה, אל צבע לא מוכר ומנגינה זרה. נמלטת מהקירות, נמנעת מלהיפגע, מאמצת את התחושה- אני כל כך רוצה לחוש. מותחת קצוות שפתיים בכח שאין בי, פוקחת בתשישות עיניים שנסגרות ללא רצוני, בולעת רוק, מהדקת שיניים. אני צוללת פנימה... צבעים מתערבלים, כעסים במיליון שברים, בלבול נמהל בצחוק מתגלגל, ואז הבכי, אז שוב צחוק, ופחד. פחד שאין כמוהו. ושנאה. מחפשת אהבה בכל צלילה. לוקחת אוויר- ממששת את ההרגשה. זולגת דמעה. נגמר לי האוויר, חייבת לעלות למעלה, אי חייבת לשחות אל האוויר ואז נגמר הכח. ואז אני כולי נגמרת... טובעת.</div>Thu, 03 Nov 2011 21:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12849316http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=12849316http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12819015<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת מה לעזעזל אני עושה.. הכל בגלל איש מסויים(גדל הנער) שהרעיד לי את הלב ועוד כמה דברים למטה כנראה. ....: אני נוחתת.גבי נוגע אט אט בקרקע, קודקוד הראש מהסס ומונח גם הוא.ידיים נפרשות עד לקצה העולם ואצבעות מתוחות לרווחה.נקודת אנרגיה בהירה מאד מטיילת בגופי במקצב שמשתנה, תלויה בצלילים שמסביב אותם איני יכולה לשמוע. לא עכשיו...העורף קמור ועיניים מטיילות בחוריהן, מציצות על השחור מבעד לעפעפיים עצומות.אני נוחתת.עורי מתרחב, שרירים מתכווצים ונקודת אנרגיה שלא יודעת מנוח, מטיילת, מטיילת בכל גופי מהר יותר ואז פחות, ואז מקפצת בתוך הברך ושטה בנחת במפשעות אל האגן. נעים לי...יוצרת מערבולת בבטן וטסה לגרון, סוחטת כאב בשפתיים ומתנפצת במצח.פוקחת עיניים, במאמץ רב מרימה ראש, מתפתלת ומתרוממת לגובהי הטבעי.ככה, נעמדת באמצע חדר חשוך מעט בשעת דמדומים.ושקט, וחרחור של הניאגרה בשירותים, והנשימות שלי.אני עם עצמי.אחרי הנחיתה באה התמודדות.</div>Thu, 20 Oct 2011 14:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12819015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=12819015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12024389<div align="right" dir="rtl">עוד מבט אחד שיחלוף ביננו ימוטט אותי קלות, לחישה נוספת תיפול לחשיכה שבחדר, לשאוף אוויר מעל פני המים לדחוף ולעלות, ואין לי דבר מלבדך אני יודעת וזה פתאום בסדר. כל זריחה מנקרת את ציפיותיי, והשקיעה ששוקעת עם תפילותיי, ותקווה שריחך יעלה שוב באפי, ואהבה, וכאב שמציף הערב את ליבי. אני זוכרת לך מילים של אהבה שנועדו רק לי, ואני זוכרת מגע וחיוכים בפרדס ליד הבית, לעצום עיניים חזק חזק, לחכות ותאמין לי- שאם הייתי יכולה הייתי בורחת רחוק בינתיים. כאב שמציף הערב את ליבי.</div>Mon, 06 Sep 2010 21:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=12024389http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=12024389http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11838337<div align="right" dir="rtl">אני נשרפת מבפנים, בוערת.. נחרכת עד דמעות ונקרעת עד זוב דם. אני ישנה ומתעוררת, מקיצה ונרדמת נוסעת רחוק, חוזרת, חלוף ושוב. אני מתבלבלת. מגדלים שנבנים לי מבפנים מוקפי חומות ברזל שאין להם פורץ יקרסו בבוא הימים והפחד... הפחד להשאר חשופה, שברירית ויתומה מכח. רוחות שנושבות בראשי לוקחות איתן תהיות, ממשמעות אחת אל אחרת, די לחשוב, די לכאוב... לפחות עד מחר. רק עוד יום, רק עוד רגע, עוד דקה של אושר, מהפשוטים שמעלים חיוך וצחוק מתגלגל ללא סיבה, ואהבה- ככה סתם ללא תנאים, מגדלים קורסים, והרוחות שנדמו באוויר, והאש שדועכתבפנים ואני... אני לבד, עירומה. אני נשרפת, בוערת, נקרעת עד זוב דם. אני ישנה ומתעוררת, בוכה ושותקת לעצמי, מתרחקת, מתקרבת, שבה וחולפת בבלבול. </div>Tue, 08 Jun 2010 22:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11838337http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=11838337http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11813954<div align="right" dir="rtl">ישנם רגעים בהםאני לוחצת פאוז על החיים, מביטה שניה אחרונה, מציצה קדימה ומחליטה לשנות... פוס פוס לעצור! אני מהדהדת בראשי, שמה תשוקות חולפות בצד, דוחה חלומות שעמדו להתגשם ושמדרגת את הקופסא, את המח כולו. הקלות בה אני הולכת אחר תחושות לפעמים מותירה אותי מבולבלת באמצע הדרך ואני מוצאת לנכון עכשיו להתהפך ולהפוך בריות... הודו תתגשם אחר כך, אני צריכה עוד קצת שהות בארץ, ירושלים צריכה להפוך לדבר מהנה וחוויתי יותר ולא מאוס, והמושב יחכה לי גם הוא... עכשיו לנוח, מהעבודה, מהלחץ..מעצמי. לשאוף את הקיץ פנימה, ולהוציא אוויר לא צלול החוצה, ולהיות בת אדם. עוברים ריחות מתחת לאפי של תקופה חדשה, תקופה נקייה ומחושבת יותר, עת "להיות שם" למעני. נו מילא..בהצלחה.</div>Fri, 28 May 2010 16:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11813954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=11813954http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11765378<div align="right" dir="rtl">מתחשק לי אותך, עם כל הגוונים. נעימה. כמו פעם... שתעשי לי טוב. הפריחות שבשדה ליד הבית במושב עומדות להיעלם קורבן שמש הקיץ... ואני פה בירושלים, עובדת ועובדת ועובדת. אם רק הייתי מספיק מפוקסת לשים לעצמי מטרה לחזור למושב לכמה ימים, לחצר הענקית, לכלניות ולמצלמה ששואבת אליה את כל המראות שבהם גדלתי.</div>Thu, 06 May 2010 09:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11765378http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=11765378http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11754839<div align="right" dir="rtl">אני משילה ממני שכבות. תחילה את הבגדים, המכנסיים, החולצה, חזייה ותחתונים. מקלפת אט אט תחת מים חמים את היום, את האנשים שנגעו בי, את הצלילים שחדרו לאוזניי, את השומן והלכלוך. חופפת משיערי את מזג האוויר ההפכפך, את האבק, משפשפת את כפות רגליי מכל המקומות בהם דרכתי היום, מכל המקומות אליהם תכננתי להגיע. דומעת אל תוך זרם המים, מקנחת אף, דומעת שוב. אני נקייה, אני טהורה ועירומה וחשופה, אני צלם אנוש כמעט לא אנושי חסר נפש לגמרי מבפנים עכשיו. לוקחת נשימה עמוקה בקושי רב ונושפת את כל הרגשות החוצה, מתנקה ממיליון רסיסי מחשבות, הלוואי ויכולתי לעשות זאת בכל רגע, אילו יכולתי לישון בכל פעם שהלכלוך מצטבר, לעשן משהו ולהתנתק, להתרחק, להתבודד, להשיל שכבות. אני עוטה עצמי שכבות נקיות וחדשות בריח קטורת מעושנת שבחדר, מכבה אור ונותנת לקרני התאורה של הלילה למלות את החלל. שיחדרו אליי, הקרניים הללו.<o</div>Sat, 01 May 2010 12:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (לורנה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=142163&blogcode=11754839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=142163&blog=11754839