הוא כל כך יפה....וגם הוא יהיה חייל יום אחד.

לי היה חייל, והוא אבד אל שטח האוייב.

מעבירים אותי תפקיד בצבא, משהו בחינוך והדרכה...אני כבר לא לוחמת..

באסה...

השבוע גיליתי שבאמת אפשרי שיעזבו אות בכזו קלותי,נכון שאחי בדם כבר עשה זאת וכך גם אבי ונכון שגם היא בחרה בזה בעבר אבל בו-בחייל שלי באמת האמנתי, ואז הוא רצה לבד.

רצה בלעדיי ואין לו מושג למה, אני יודעת שאני גרמתי לכך ושאני הבאתי על עצמי את ההחלטה שלו, וזה עדיין כאב כל כך יותר מכל עזיבה אחרת שחוויתי בחיי, נכנסה לי סכין לתוך הבשר והסתובבה בפנים שוב ושוב, יום ולילה...עד שחזר.

החנה את האוטו, נכנס לחדרי נשכב במיטתי וחיבקני חזק עד שהתקשיתי לנשום.

הוא בכה ובכה ובקש אותי בחזרה, ללא סיבה, "אני רוצה בך יותר מכל דבר אחר, אני אוהב אותך את יודעת את זה אני צריך אותך כמו שאת צריכה אותי".....

אני לא יכולה בלעדיו, התלותיות שלי בו כ''כ מטופשת אבל זה לא שיש לי ברירה, וגם לא הייתי רוצה דבר אחר, אלא רק בו.

עכשיו כשהוא שוב בבסיס, כל מה שבא לי זה...

עולה לי רעיון מעניין לראש ואיישם אותו בקרוב, כנראה שעכשיו אני מבטיחה הפתעה מעניינת לבלוג.

מקווה שיהיו תוצאות מעניינות.

כואב לי בבטן בכל פעם שאני מוצאת בלוג הקשור לדיאטות ולאנורקסיה, צורב לי מתחת לצלעות בכל פעם שהחברה שלי מהמחלקה הסגורה שעובדת שם מספרת על מישהי חדשה שנכנסה ועל מצבה.

רע לי להזכר בעצמי, בדמות אפלולית עצובה ומבודדת כל כך שכל מפעל חייה סובב סביב הרזון, ואז קופצים האידיוטים שחושבים שהם יכולים להגיב בזלזול או התנשאות בבלוגים כאלו או כשהם רואים אנשים מוכרים מרזים מעל ומעבר, אותם אידיוטים שקראו לי "מטומטמת" בזמנו," שלד","משוגעת","לא מתאים לך", "ילדה קטנה\לא בוגרת" וכו' וכו' וכו'.

עד שיום אחד חברה טובה מהעבר מזילה אל מולי דמעה ולוחשת "את רוח רפאים, את אבדת לי",

ואחר כך בא היום שכמעט איבדתי את חיי, ואז רציתי לעזוב את הסיוט הזה והוא לא הרפה מאחיזתו בי, כאילו היה מאוחר מדי.

אני לוחשת לו לעתים "האם תמיד אני ארדוף את עצמי ואת גופי? האם אין לי סיפוק גם עכשיו, עם כל האהבה וההצלחות?"

הוא בעיקר שותק, כי כואב לו מדי כדי להגיב בחזרה.

לי כואב יותר לדעת שיש מסביבי רבות כל כך כמו שהייתי וגורלן ברור בקדרותו וחומרתו וידיי קצרות מידי מכדי להושיען, את הבנות החלשות והכואבות האלה.

לפעמים אני נתפסת על בלוג מסויים, בד''כ כאלה שנכתבות גם מילים על הכאב שסביב כל התהליך ואני מספרת את סיפורי ברצף תיבות של 1000 תווים, וזה אף פעם לא באמת מספיק, גם לא בע''פ, ישנן כאלה שאני גם משאירה מספר פלאפון עם בקשה שיעתרו לה בתקווה הקלושה שיש לי.

רובנו אנשים אובדים, כל אחד בדרכו וכבר כתבתי זאת פעמים רבות בעבר, רובנו נוטים להלכות את עצמינו לפעמים ויש כאלו שלא חודלים לעולם.

רובנו פשוט צריכים את המבט הנכון והמילה הנכונה.

ביום שבת היה היום הולדת הלוא מיוחל, יצאנו לבר באוירה מדהימה בחוף הים, שתינו הרבה בירה, חזרנו, הכנו תיקים לצבא, יצאנו שוב לפאב בכפר סבא, הכנסתי לגרוני שני ליטר 'גינס' צ'ייסרים של בד אפל ואיזה סוג של טקילה והרבה בייגלה מלוח וטעים , וויתרתי להערב על הוויסקי והעראק הקבועים וסיימתי כמעט קופסת סיגריות שלימה, לא מתאים.

ככה,אני, תרנגול בלול תרנגולות- אני ועוד 11 בנים, חברים טובים ומאהב אחד שכבר קבוע במשכני,  שותה לשוכרה תמימה וקלילה ומחכה שכבר חצות ודקה יגיע.

כי אני שונאת את ימי ההולדת שלי.

אתמול הוא הפתיע כשיצא לאפטר, אין צורך לפרט מה חל בחדרו הצנוע, ובאוטו שלו, ואחרי הפויקה עם החבר'ה, ובמקלחת... די לורנה.

רובנו פשוט צריכים סקס טוב.