אני לא יודעת מה לעזעזל אני עושה.. הכל בגלל איש מסויים(גדל הנער) שהרעיד לי את הלב ועוד כמה דברים למטה כנראה.

....:

אני נוחתת.
גבי נוגע אט אט בקרקע, קודקוד הראש מהסס ומונח גם הוא.
ידיים נפרשות עד לקצה העולם ואצבעות מתוחות לרווחה.
 
נקודת אנרגיה בהירה מאד מטיילת בגופי במקצב שמשתנה, תלויה בצלילים שמסביב אותם איני יכולה לשמוע. לא עכשיו...
העורף קמור ועיניים מטיילות בחוריהן, מציצות על השחור מבעד לעפעפיים עצומות.
 
אני נוחתת.
 
עורי מתרחב, שרירים מתכווצים ונקודת אנרגיה שלא יודעת מנוח, מטיילת, מטיילת בכל גופי מהר יותר ואז פחות, ואז מקפצת בתוך הברך ושטה בנחת במפשעות אל האגן. נעים לי...
יוצרת מערבולת בבטן וטסה לגרון, סוחטת כאב בשפתיים ומתנפצת במצח.
 
פוקחת עיניים, במאמץ רב מרימה ראש, מתפתלת ומתרוממת לגובהי הטבעי.
ככה, נעמדת באמצע חדר חשוך מעט בשעת דמדומים.
ושקט, וחרחור של הניאגרה בשירותים, והנשימות שלי.
אני עם עצמי.
 
אחרי הנחיתה באה התמודדות.

אני נשרפת מבפנים, בוערת.. נחרכת עד דמעות ונקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, מקיצה ונרדמת

נוסעת רחוק,

חוזרת,

חלוף ושוב.

אני מתבלבלת.

מגדלים שנבנים לי מבפנים מוקפי חומות ברזל שאין להם פורץ יקרסו בבוא הימים והפחד...

הפחד להשאר חשופה, שברירית ויתומה מכח.

רוחות שנושבות בראשי לוקחות איתן תהיות, ממשמעות אחת אל אחרת, די לחשוב, די לכאוב... לפחות עד מחר.

רק עוד יום, רק עוד רגע, עוד דקה של אושר, מהפשוטים שמעלים חיוך וצחוק מתגלגל ללא סיבה, ואהבה- ככה סתם ללא תנאים,

מגדלים קורסים, והרוחות שנדמו באוויר, והאש שדועכת בפנים ואני...

אני לבד, עירומה.

אני נשרפת, בוערת, נקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, בוכה ושותקת לעצמי,

מתרחקת,

מתקרבת,

שבה וחולפת בבלבול.

אני משילה ממני שכבות. תחילה את הבגדים, המכנסיים, החולצה, חזייה ותחתונים.

מקלפת אט אט תחת מים חמים את היום, את האנשים שנגעו בי, את הצלילים שחדרו לאוזניי, את השומן והלכלוך.

חופפת משיערי את מזג האוויר ההפכפך, את האבק, משפשפת את כפות רגליי מכל המקומות בהם דרכתי היום, מכל המקומות אליהם תכננתי להגיע.

דומעת אל תוך זרם המים, מקנחת אף, דומעת שוב.

אני נקייה, אני טהורה ועירומה וחשופה, אני צלם אנוש כמעט לא אנושי חסר נפש לגמרי מבפנים עכשיו.

לוקחת נשימה עמוקה בקושי רב ונושפת את כל הרגשות החוצה, מתנקה ממיליון רסיסי מחשבות, הלוואי ויכולתי לעשות זאת בכל רגע, אילו יכולתי לישון בכל פעם שהלכלוך מצטבר, לעשן משהו ולהתנתק, להתרחק, להתבודד, להשיל שכבות.

אני עוטה עצמי שכבות נקיות וחדשות בריח קטורת מעושנת שבחדר, מכבה אור ונותנת לקרני התאורה של הלילה למלות את החלל.

שיחדרו אליי, הקרניים הללו.

אבל השמיכות מזוהמות בריחות בשמים לא שלי, בשקעי כובד הגוף, בבלאגן-  בלאגן בשמיכות ובראש ובלב, והמון ריק והמון תכלית ובלאגן...והמון לכלוך.

אני משילה ממני שכבות, אני מתנקה, עפופה וחלשה, עד שנרדמת.

דומעת אל תוך הכרית, נקברת בפנים, דומעת שוב.