כואב לי בבטן בכל פעם שאני מוצאת בלוג הקשור לדיאטות ולאנורקסיה, צורב לי מתחת לצלעות בכל פעם שהחברה שלי מהמחלקה הסגורה שעובדת שם מספרת על מישהי חדשה שנכנסה ועל מצבה.

רע לי להזכר בעצמי, בדמות אפלולית עצובה ומבודדת כל כך שכל מפעל חייה סובב סביב הרזון, ואז קופצים האידיוטים שחושבים שהם יכולים להגיב בזלזול או התנשאות בבלוגים כאלו או כשהם רואים אנשים מוכרים מרזים מעל ומעבר, אותם אידיוטים שקראו לי "מטומטמת" בזמנו," שלד","משוגעת","לא מתאים לך", "ילדה קטנה\לא בוגרת" וכו' וכו' וכו'.

עד שיום אחד חברה טובה מהעבר מזילה אל מולי דמעה ולוחשת "את רוח רפאים, את אבדת לי",

ואחר כך בא היום שכמעט איבדתי את חיי, ואז רציתי לעזוב את הסיוט הזה והוא לא הרפה מאחיזתו בי, כאילו היה מאוחר מדי.

אני לוחשת לו לעתים "האם תמיד אני ארדוף את עצמי ואת גופי? האם אין לי סיפוק גם עכשיו, עם כל האהבה וההצלחות?"

הוא בעיקר שותק, כי כואב לו מדי כדי להגיב בחזרה.

לי כואב יותר לדעת שיש מסביבי רבות כל כך כמו שהייתי וגורלן ברור בקדרותו וחומרתו וידיי קצרות מידי מכדי להושיען, את הבנות החלשות והכואבות האלה.

לפעמים אני נתפסת על בלוג מסויים, בד''כ כאלה שנכתבות גם מילים על הכאב שסביב כל התהליך ואני מספרת את סיפורי ברצף תיבות של 1000 תווים, וזה אף פעם לא באמת מספיק, גם לא בע''פ, ישנן כאלה שאני גם משאירה מספר פלאפון עם בקשה שיעתרו לה בתקווה הקלושה שיש לי.

רובנו אנשים אובדים, כל אחד בדרכו וכבר כתבתי זאת פעמים רבות בעבר, רובנו נוטים להלכות את עצמינו לפעמים ויש כאלו שלא חודלים לעולם.

רובנו פשוט צריכים את המבט הנכון והמילה הנכונה.

ביום שבת היה היום הולדת הלוא מיוחל, יצאנו לבר באוירה מדהימה בחוף הים, שתינו הרבה בירה, חזרנו, הכנו תיקים לצבא, יצאנו שוב לפאב בכפר סבא, הכנסתי לגרוני שני ליטר 'גינס' צ'ייסרים של בד אפל ואיזה סוג של טקילה והרבה בייגלה מלוח וטעים , וויתרתי להערב על הוויסקי והעראק הקבועים וסיימתי כמעט קופסת סיגריות שלימה, לא מתאים.

ככה,אני, תרנגול בלול תרנגולות- אני ועוד 11 בנים, חברים טובים ומאהב אחד שכבר קבוע במשכני,  שותה לשוכרה תמימה וקלילה ומחכה שכבר חצות ודקה יגיע.

כי אני שונאת את ימי ההולדת שלי.

אתמול הוא הפתיע כשיצא לאפטר, אין צורך לפרט מה חל בחדרו הצנוע, ובאוטו שלו, ואחרי הפויקה עם החבר'ה, ובמקלחת... די לורנה.

רובנו פשוט צריכים סקס טוב.