שעה וחצי לבד בחדר עם הפסקת חשמל, בערה ועשן מסתלסל.

כמעט שהשגעון ניצח.

תשעים דקות שלמות לבד.

אני צוללת פנימה.

בקפיצת ראש ופחד גדול.

צוללת אל חלל חסר גבול וחסר צורה,

אל צבע לא מוכר ומנגינה זרה.

נמלטת מהקירות, נמנעת מלהיפגע,

מאמצת את התחושה-

אני כל כך רוצה לחוש.

מותחת קצוות שפתיים בכח שאין בי,

פוקחת בתשישות עיניים שנסגרות ללא רצוני,

בולעת רוק,

מהדקת שיניים.

אני צוללת פנימה...

צבעים מתערבלים, כעסים במיליון שברים,

בלבול נמהל בצחוק מתגלגל,

ואז הבכי,

אז שוב צחוק,

ופחד. פחד שאין כמוהו.

ושנאה.

מחפשת אהבה בכל צלילה.

לוקחת אוויר- ממששת את ההרגשה.

זולגת דמעה.

נגמר לי האוויר, חייבת לעלות למעלה,

אי חייבת לשחות אל האוויר ואז נגמר הכח.

ואז אני כולי נגמרת...

טובעת.