אני נשרפת מבפנים, בוערת.. נחרכת עד דמעות ונקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, מקיצה ונרדמת

נוסעת רחוק,

חוזרת,

חלוף ושוב.

אני מתבלבלת.

מגדלים שנבנים לי מבפנים מוקפי חומות ברזל שאין להם פורץ יקרסו בבוא הימים והפחד...

הפחד להשאר חשופה, שברירית ויתומה מכח.

רוחות שנושבות בראשי לוקחות איתן תהיות, ממשמעות אחת אל אחרת, די לחשוב, די לכאוב... לפחות עד מחר.

רק עוד יום, רק עוד רגע, עוד דקה של אושר, מהפשוטים שמעלים חיוך וצחוק מתגלגל ללא סיבה, ואהבה- ככה סתם ללא תנאים,

מגדלים קורסים, והרוחות שנדמו באוויר, והאש שדועכת בפנים ואני...

אני לבד, עירומה.

אני נשרפת, בוערת, נקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, בוכה ושותקת לעצמי,

מתרחקת,

מתקרבת,

שבה וחולפת בבלבול.