אני משילה ממני שכבות. תחילה את הבגדים, המכנסיים, החולצה, חזייה ותחתונים.

מקלפת אט אט תחת מים חמים את היום, את האנשים שנגעו בי, את הצלילים שחדרו לאוזניי, את השומן והלכלוך.

חופפת משיערי את מזג האוויר ההפכפך, את האבק, משפשפת את כפות רגליי מכל המקומות בהם דרכתי היום, מכל המקומות אליהם תכננתי להגיע.

דומעת אל תוך זרם המים, מקנחת אף, דומעת שוב.

אני נקייה, אני טהורה ועירומה וחשופה, אני צלם אנוש כמעט לא אנושי חסר נפש לגמרי מבפנים עכשיו.

לוקחת נשימה עמוקה בקושי רב ונושפת את כל הרגשות החוצה, מתנקה ממיליון רסיסי מחשבות, הלוואי ויכולתי לעשות זאת בכל רגע, אילו יכולתי לישון בכל פעם שהלכלוך מצטבר, לעשן משהו ולהתנתק, להתרחק, להתבודד, להשיל שכבות.

אני עוטה עצמי שכבות נקיות וחדשות בריח קטורת מעושנת שבחדר, מכבה אור ונותנת לקרני התאורה של הלילה למלות את החלל.

שיחדרו אליי, הקרניים הללו.

אבל השמיכות מזוהמות בריחות בשמים לא שלי, בשקעי כובד הגוף, בבלאגן-  בלאגן בשמיכות ובראש ובלב, והמון ריק והמון תכלית ובלאגן...והמון לכלוך.

אני משילה ממני שכבות, אני מתנקה, עפופה וחלשה, עד שנרדמת.

דומעת אל תוך הכרית, נקברת בפנים, דומעת שוב.