קבענו לחמש אחר הצהריים.

הוא מגיע ברבע לשש, מחויך, חמוש במצב טוב ובגמלים נדיבים.

שלוף גמל. תדליק. תשאף.תמלא את הריאות. תנשוף ותחזור על הפעולה שוב ושוב.. זה לא זה.

מה? זה לא?

זה לא מעיף אותי באוויר, לא מכניס אותי למוזה הנכונה. לא מעורר דמיונות.

זה ג'וינט.

אני צריכה גלולת קסם, משהו חזק ומהיר, משהו שיגרום לעט לדבר עם הדף לבד, שימלא אותו וישרוף אותו מהלהט. זה לא זה.

זה ג'וינט.

אני יודעת.

לא גלולת קסם ולא תרופת פלא... זה אחלה חרא שהורס לך תאים במח וצובע לך את החיים לפעמים, בטח לא תרופת פלא אחותי.

תדליק גמל נוסף. תשאף. תחזיק בריאות. תצרוב אותן. תנשוף ותחזור על הפעולה שוב ושוב.

אין לי פסיקים בחיים או נקודה, לא סימן קריאה או שאלה, לא סוגריים, אין לי מרכאות, אין מעצורים ואין הפתעות. אני חיה על שלוש נקודות, וזה פשוט לא זה.

אני נמתחת אחורה ומפהקת באנחה, מתכווצת חזרה בכיסא ומביטה בו.

הוא די יפה בעיניי, יש לו חיוך מטופש וצחוק מוזר, הוא שוכח איך התחיל משפט שסיים לומר, מרוקן מיוהרה ומלא בשקט נפשי ועם זאת די מעניין. במיוחד בגלל הצלקת המוזרה מתחת לעינו הימנית.

זה ג'וינט משוגעת. הוא צוחק בקול רם. לאיפה תעופי איתו, אולי לשיננית לנקות כבר את הכתם שיש לך על השן ליצנית אחת.

באמת נוצר לי כתם על השן, אני מלקקת אותו מאחורי שפתיים חתומות, אבל הוא לא יתנקה כי הוא תוצר של קיא וקפה וסיגריות וסמים ואלכוהול, תוצר של יצר הרע שלי. של כולנו.

וודאי בעוד כמה שנים כשאהיה מליונרית אלבין את השיניים. אני אומרת לעצמי בלב. הכתם ייעלם. אני כבר לא אצטרך אותו כי אהיה אמא נורמלית, ועידו יהיה אבא מקסים ולא יהיה לנו זמן להשתעמם מעצמינו.

תשאף. תחזיק בריאות. תצרוב אותן. תנשוף ותחזור על הפעולה שוב ושוב.

אין לי תכניות בחיים, לא רשימות, לא חלומות שפויים או שאיפות הגיוניות, יש לי את עצמי בקושי וגם על זה אני לא סגורה. יש לו את החיוך המטופש שלו והומור לא מובן ונחמד לנו ככה ביחד, קצת לפני שמחשיך לגמרי.

על מה בא לך לכתוב?

לא יודעת. על כל האנשים שאני פוגשת בכל יום.

כמו מה?

לא יודעת. על הזקן המשוגע הזה שמזייף במדרחוב בבן-יהודה.

אני לא אתיימר להיות חכם ולתת לך גיבוי. למה לכתוב עליו בכלל?

כי אף אחד לא נותן לאדם כמוהו תשומת לב. חולפים על פניו והוא צווח, מביטים בו לשניה. בוהים ולא מאיטים את הקצב בכלל. אפילו המבט חטוף. עושים לו טובה, לא מתעמקים בכובע ברט הירוק והמכוער שלו שבטח כל כך ישן מלפני שההורים שלנו נולדו, אתה קולט כמה הוא זקן בטח?

בטח.

תדליק. תשאף ותנשוף. אני מכווצת עיניים אל תוך השפתיים שלו שחוזרות על הפעולה שוב ושוב, מעניין אם הזקן המשוגע הזה עישן כשהיה בגילנו.

ועל מה עוד?

עליך. על הראסטות הארוכות שלך ועל הקעקועים בבטן ובידיים, וכמה שאתה טוב במיטה, ואיך אתה נוחר אח"כ.

למה?

כי בטח אף בחורה לא חשבה על הדברים האלו אחרי ששלחת אותה הביתה. הן לא התעמקו בצלקת שיש לך מתחת לעין. זה לא שהיא בולטת במיוחד, והיא גם לא מכוערת, כמו הכתם שיש לי על השן.

תכתבי על עצמך.

אולי על עידו- ואני.

לא, התכוונתי פשוט על עצמך.

אני לא יכולה... למה? הוא הורג גמל אחרון.

כי זה לא זה.