עברה כמעט שנה... 11 חודשים ליתר דיוק.

ישיבה בחצר, כמה אפשר לעשן, להתמסטל ולעשן ולעשן ולהתמסטל.

ואז לשכב, ולעשות אהבה.

ואז ליפול.

העיניים הירוקות שלו שוקעות בשחור האישונים שלי, והוא נרדם ולוחש על געגועים, ככה נרדם.

מעביר ידיו על גופי.

חום וירוק ומלא צבעים בערפל הלילה, וחיוכים וצחקוקים, יש לי משהו לומר לך...

אבל אני שותקת.

אני מפחדת לאבד את הרגע הזה, מפחדת לגעת לא נכון, מפחדת להתענג שלא בזמן.

מפחדת ממך. שתלך.

כמעט זריחה, השינה שלו כל כך חזקה וכואב לי להקיץ, אני מתערבבת לו בחלום וחוזרת בעייפות למציאות..הנה אתה נאלץ ללכת ואני מפחדת. מפחדת ממך שתלך.

עוד אחד נדלק, לעשן ולהתמסטל ולהתמסטל ולעשן.

לא הזמן ולא עיר אחרת משכיחה את חום הגוף והקסם שלך ממני, נפשי בך, נפשי שבויה בך.

אל תלך.

רק לא ליפול.