הצריבה בעיניים מטשטשת את המסך.

אין מה לראות מבעד לזגוגיות העיניים העייפות והכואבות.

והלב.. והלב כבד מכדי להכיל עוד,

והמוח מתפוצץ לו בגלים של זעם, בגלים גבוהים.

קצות אצבעות הידיים לוהטות, מבקשות להתכופף לאגרוף ולהכות חזק חזק בבשר.

שפשוף עיניים, אין מה לראות, הכל אותן תמונות רצות ואותן פנים מוכרות, אין מה לראות בחושך בתוך החדר הסגור.

אין מה ללטף עוד את העור הפצוע או לחבק את הגוף המכווץ.

אין מה לראות. מבעד לזגוגיות העיניים הבוכיות.

שום קפסולת קסמים שנבלעה לשווא או עשן תעתועים שנצרב,

השפתיים היבשות חדלו מלדבר.

והנפש, הנפש הדהויה הזו, הנפש נדמה.

אין מה לראות מבעד לדמות האנושית ההיא, שפעם הייתה כל כך יפה.

הצריבה בעיניים מטשטשת את המסך, עליו רצים קליפים ישנים, השמיעה המקולקלת שוכחת איך נשמעים צלילים.

והלב... הלב כבד מכדי להכיל אז הוא חוסם גם את הכניסה האחורית.

זגוגיות העיניים הצורבת הופכות שחור, העיניים העייפות נסגרות.

דעיכה.