אני נופלת אל מעיינות עמוקים של יגון לעתים.

מפשפשת בבועות המים התוססות ומחפשת במה להיאחז,

פני המים נראים כל כך קרובים אך רגליי עייפות מדי כדי לדחוף מעלה.

אז אני מרפה, עוצרת את הנשימה חזק ומחכה לנס.

תחושת המים שעוטפים אותי בכל נישה חשופה בגופי מרגיעה אותי ואני חושקת בבכי כזה שיהפוך אותי לשלווה יותר.

פתאום אני מסוגלת להישאר שעות בעומק ואין לי דעת בגורלי.

אין אלוהים והמציאות אינה מציאותית עוד, זו רק אני ועצם קיומי שהפך משכבר מזמן נטל על היקום, שהוא עצמו לא מובן.

שקטה מתמיד, מתענגת על כל רגע נותר שטרם דעך,

בכחול הקודר והטורקיז מעליי יש הרבה יותר ממילים והגדרות שיעזרו לי לקבל החלטה לשחות ולהינצל.

המחנק, הלחץ באוזניים, הגודש בריאות- מתמוססת.

דממה ועלטה גדולה מגיעות.

אני שוב עם הרגליים על הקרקע, יבשה ומציאותית כתמיד.

מתביישת כמעט להודות שאני רוצה לחזור ליגון הנובע.

לאבדון.