העתיד כבר כאן.
בעוד כמה שעות אני אתחיל רשמית להיות סטודנטית.
זה מוזר, וזה מלחיץ, ומרגש ומלהיב ומפחיד והכל באותה נשימה.
הייתי הבוקר במופע מחול של המסלול להכשרת רקדנים בת"א.
כל הפרצופים החצי-מוכרים האלה מאודישנים וקורסי קיץ ושיעורים, מורים שהתגעגעתי אליהם ושמחתי כ"כ לראות. לשבת בקהל, לראות אותם רוקדים. לדמיין "מה היה קורה אם".
יש כ"כ הרבה "מה היה קורה אם"-מים שאני יכולה להריץ בראש.
כל מהלך שאבחר לשנות בראש שלי יוליד סדר אירועים שונה לחלוטין.
הייתי יכולה להמשיך לרקוד.
הייתי יכולה לא להיפצע.
הייתי יכולה להפסיק לרקוד אבל לטוס לחו"ל להמון זמן.
הייתי יכולה לבחור ללמוד משהו אחר לגמרי מביולוגיה.
הייתי יכולה להיות לא אני.
זה מוזר איך החיים מגלגלים אותנו למקומות מפתיעים כ"כ. אי אפשר לדעת אף פעם איפה תהיה בעוד כך וכך זמן.
מי יודע,
אולי הייתי צריכה להמשיך לנסות. אולי היה בי משהו. אולי הייתי צריכה לא לוותר על החלומות שלי להופיע כרקדנית על במה.
אני צריכה להתחיל להפנים שזהו, אני לא רקדנית ואף פעם בעצם לא הייתי. זה לא מספיק יותר שרקדתי ממש טוב בתיכון. עבר כ"כ הרבה זמן מאז, ולא באמת השגתי כלום.
זה עצוב, אבל משום מה זה לא כואב כמו שזה אמור לכאוב. אני כבר לא רוצה את זה, ואני מניחה שזה בסדר.
כן, חבל לי שלא הגשמתי את החלומות האלה, אבל יש לי חלומות חדשים ומרגשים להגשים.
כל ספר שאני קוראת על ביולוגיה מלהיב אותי.
להסתכל במערכת השעות מרגש אותי כמו חנונית לתפארת.
יש עולם שלם בלתי-נגמר לחקור וללמוד ולדעת. כ"כ הרבה ידע שאני רוצה לגמוע בשקיקה.
וכן, יש לי גם חלומות ספציפיים על ייעוץ גנטי, או מחקר ממש טוב, מי יודע, אולי גם נובל.
אבל מנסיון, אני יודעת שיש סיכויים גבוהים שבעוד X זמן אני אחשוב לגמרי אחרת. אני ארצה דברים שונים כ"כ ואחרים כ"כ. אני אהיה במקום אחר לחלוטין בחיי. ואוותר על החלומות האלה.
אבל החלומות שלך מובילים אותך בחיים.
הם גורמים לך לפעול, ולנסות. לחוות, להשתנות וללמוד. ואני חושבת שהדרך היא מה שחשובה בסופו של דבר. ההליכה במעלה ההר היא זו שמחזקת אותך. לא העמידה על הפסגה.
לרוב אתה תבחר להמשיך בשביל אחר, להר אחר. ואז לעוד אחד, ועוד אחד. עד שתהיה חזק מספיק.
או שלא, ולא תגיע לעולם לשום פסגה. תתפשר, ותמצא כפר קטן של בינוניות להשתקע בו.
וזה עצוב אבל גם זה בסדר.
ואולי הכל קורה פשוט מהר מדיי.
אולי אני מחליטה החלטות פזיזות.
מיד כשסיימתי תיכון, התחלתי לעבוד בקייטרינג. עבדתי כל הקיץ, עד שעברתי לת"א ושבועיים אח"כ התגייסתי. השתחררתי ביום חמשי, ובראשון שאחריו התחלתי לעבוד במלון. עבדתי שם שנה וחצי וטסתי לארה"ב לחודש וחצי. כשחזרתי היה חודש שבו אני לא באמת זוכרת מה עשיתי, הייתי פצועה ברגל, ופצועה בלב אז את רוב הזמן ביליתי במיטה. ואז הגיע יולי, עבדתי קצת, והתחלתי את קורסי הקיץ במתמטיקה ופיזיקה. אח"כ היה הניתוח. המבחן בפיזיקה היה ביום רביעי, ובראשון אני כבר מתחילה ללמוד. שלוש שנים. ומי יודע כמה עוד אח"כ.
מי יודע מתי אעצור.
אולי אני מאיצה בעצמי. אולי אני מחליטה מהר מדיי, ופועלת מהר מדיי ולא עוצרת לחשוב.
אבל אני לא יודעת אחרת. אין לי סבלנות לחכות. אני מציבה לעצמי מטרות ועושה הכל כדי להשיג אותן. (עד שאת מוותרת עליהן ומוצאת אחרות, כנראה)
אולי הכל טעות.
אבל לא איכפת לי.
אלה הטעויות שלי, שאני בוחרת לעשות במודע, ובסופו של דבר – אתה מי שאתה בזכות הבחירות שלך.
אתה הטעויות שלך.
וזה הכי נפלא בעולם.
אני הולכת להבריא את הרגל הזו ממש מהר,
אני הולכת ללמוד ולדעת ולחקור ולגלות עולם מופלא,
אני הולכת להנות מהלימודים,
אני הולכת ללמוד לאהוב את עצמי יום אחד.
אני הולכת להנות מהדרך,
אני הולכת לטעות הרבה, ולהצליח הרבה,
אני אהיה אני,
וזה יהיה נהדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
