http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814מחבטי קרוקט אכזריים מרחפים בינות שיניים צחורות של טירוף. היא סתם עוד אליס heCopyright 2026 AdVoOsHi. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12567107<div align="right" dir="rtl">"Something's started crazy &ndash;Sweet and unknownSomething you keepIn a box on the street &ndash;Now it's longing for a home&hellip;" גוליבר. גבוה עד השמיים. עד הירח המלא שלנו. זה שמשקיף עלינו יושבים על הצוק מעל הים. עוטף אותי ומחבק ומנשק אלפי נשיקות זעירות, זהירות. נשיקה במצח, כזו שאומרת "אהבה אמיתית". רצף רופף של מצח,סנטר,אף... כמו ב"אמלי". כמו בפנטזיות שלי. ואני בוהה בעיניים הטובות האלה, וחושבת, הרי אחד מאיתנו יפגע בסוף. אולי אפילו שנינו. זה אולי יקח הרבה זמן. מה שרק יגרום לזה לכאוב יותר בסוף. אז למה? למה להתמסר, להגיש את הלב הזכוכיתי שלי שרק לא מזמן סיימתי לאחות, על מגש של כסף? אתה אולי הבן אדם הכי טוב ומקסים שהכרתי, ואני אומרת את זה אחרי כלום-זמן של היכרות, אבל אני יודעת. אני יכולה להרגיש לאן זה הולך. אז אתה טוב. אבל איך זה מבטיח לי שלא נישבר בסוף? שזה לא יהיה מזעזע ונוראי וכואב ופוצע? זה סופו של כל בלון, זה הרי ידוע. "oh, I'm gonna be wounded" כבר כתבתי את המשפט הזה יותר מדי פעמים. הפחד. הפחד משתק את הליליפוטים אז הם קושרים את גוליבר בחבלים. Willow: OK, say</div>Sun, 19 Jun 2011 08:59:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12567107http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12567107http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12513914<div align="right" dir="rtl">28.5.10 Oh, I'm gonna bruise you Oh, you're gonna be my bruise&hellip; אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב. לכתוב את הלבד המפתיע הזה, המפחיד, הפתאומי. לכתוב תחושת הגנה שנופצה לחתיכות. לכתוב בכי שמבעבע מעומק הלוע, מבית החזה, המעיים, הלב. לכתוב איך האדם הקרוב ביותר אליי במשך כמעט שנתיים, הופך בין לילה למכר. לזר. הפנימי הופך חיצוני. חיתוך גס של חבל טבור. ולמה שלא פשוט תשקר לי? תשקר ותגן עליי מהאמת המכאיבה, ופשוט תהפוך הכל להרבה יותר קל. לפחות לנסבל. Oh, you're gonna be wounded Oh, you're gonna be my wound&hellip; אני מניחה שזה באמת היה צריך לקרות, במוקדם או במאוחר. אני חושבת שניפחתי לי בועת זכוכית והבטתי דרכה אל המציאות שלנו. העלמתי פרטים מכאיבים כדי לא לשבור את היופי העגול והכדורי הזה. שימרתי לעצמי חלקת גן עדן חלומית בתוך כדור. התעלמתי מהחסרונות, כי רציתי לשמור על כל הטוב שהיה לי. אבל בסופו של דבר, לא הגיע לי היחס הזה. ולזכותך יאמר שהיית אצילי מספיק כדי להגיד שמגיע לי יותר טוב. מגיע לי יותר טוב. ויהיה לי טוב. כשאתגבר. We've all got our junk, and my junk is you. </div>Wed, 25 May 2011 18:40:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12513914http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12513914http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12485137<div align="right" dir="rtl">&ldquo;Sometimes things have to fall apart to make room for better things.&rdquo; ובכן טד מוסבי, אתה צודק. בדיוק בעוד שבועיים אני אחגוג, כן &ndash; אחגוג, שנה מאז הפרידה. לא, אני לא אשכב במיטה ואשיר לעצמי שירים מ"אביב מתעורר". לא, אני לא אחטט בברכות יום-הולדת ישנות. לא, אני לא אשב לראות את סרטון השנה שהכנתי לו, או אקרא פתקים שכתבתי לו, או אחפש מיילים. אני אחגוג, כי בערב ההוא של ה-25.5.10 , הלב שלי נופץ לרסיסים, אבל מישהי חדשה נולדה מתוכם. זה נשמע הכי קיטשי והוליוודי, אבל זה כ"כ נכון. מה שהפרידה הזו עשתה לי, שום דבר אחר לא היה יכול לחולל. זה היה שינוי כ"כ קיצוני שזה גרר אחריו מפולת שלגים של שינויים, של תובנות, של גילויים עצמיים. אתמול בלילה, שכבתי במיטה עם דלקת גרון וחום מציק, כזה שאפילו לא מספיק גבוה כדי לתת לי תירוץ אמיתי לנוח. וככה סתם, נפלה עליי ההבנה הזו &ndash; שכל כך טוב לי איפה שאני היום. שכל כך טוב לי, ושאני לא צריכה לחפש אף אחד אחר שיעשה לי טוב. אני לא שוללת להכנס לקשר עכשיו, למרות שזה עדיין קשה ומלחיץ אותי בכל פעם שבחור פוטנציאלי מתקרב קצת יותר מדיי. אבל פתאום</div>Wed, 11 May 2011 18:15:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12485137http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12485137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12421071<div align="right" dir="rtl">בחודש האחרון מישהו בבניין ממול מתאמן בפסנתר בלי הפסקה. זה לא מרגיז אותי, כי הוא מנגן את הקטעים האהובים עליי, בדיוק הקטעים שניגנתי בעצמי או שרקדתי לצלילהם כל יום לפני כמה שנים. ואלס בסי מינור מס' 10 של שופן. ועוד אחד, מס' 7. דו מינור אם אני לא טועה. מדהים איך כמה צלילים מחזירים אליי חיים שלמים. ומקסים איך הרנדומליות בקיום שלנו יוצרת רגעים קסומים כאלה. אני פותחת את החלון כל ערב כדי לשמוע אותו חוזר שוב ושוב על רצף אצבועים. עוקבת אחרי השיפור בנשימות, בהבהוד הפדל. הבוקר פתחתי את החלון, נותנת לשמש לחדור מבעד לוילונות הבהירים שלי, לרוח הקרה לאוורר את החדר הקטן. ואז שוב הולס הזה. הצצתי החוצה. נדהמתי לגלות שהפסנתר יושב ממש כאן, מתחת לאף שלי, בחלון ממול. במרחק נגיעה. בדירה עם החתול שלפני כמה ימים הוציא את רגליו הקדמיות אל עבר החלון, והישיר אלי מבט, מדגמן למצלמה שלי. זה היה ממש כמו עוד צעד בהכרות עם הפסנתרן המסתורי שלי. פתאום ראיתי יד מעביר דף בספר התווים. הוא באמת קיים! ממש כאן! מול החלון שלי! מתחשק לי לשבת לידו על הפסנתר. לתת לידיים לרחף מעל שלו. פרלוד נוגה של שנינו יחד. מי אתה, פ</div>Sun, 10 Apr 2011 21:54:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12421071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12421071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12326869<div align="right" dir="rtl">Valentine's day חלף על פניי בלי שכמעט שמתי לב. ופתאום נזכרתי. טיפסתי על סולם, הוצאתי מהארון את קופסת הזכרונות שלי. מצאתי את המכתב שלך. שנה ויומיים עברו. עוד מעט שנה בלעדיך , איך שהזמן טס. אני קוראת ולא מבינה, איפה האהבה שהיתה לך שם בפברואר שעבר? מה קרה לה ב-3 חודשים? ולמה עשית את זה. לעצמך, לי, לנו. אני כבר לא בוכה עליך. אפילו כבר לא מתגעגעת. הרגש כהה. התעייף. רק צלקת חריפה מקשטת לי את החזה. אני מתגעגעת ללהיות חלק משניים. מצד שני, מפחיד אותי עד הלמות-לב לותר על הלבד הבטוח הקליפתי הזה שסיגלתי לעצמי. ויתרתי עליך מרחוק. התייאשתי מלנסות ולהבין אותך. התייאשתי מלנסות ולהתפייס או לסלוח. פשוט הרמתי ידיים, עוקבת אחרייך. לפני כמה ימים ישבתי באותו שולחן יחד עם זו שהיתה הראשונה שלך, וזו שבאה אחריי. וחשבתי לעצמי, "היי. יש לנו דבר אחד יותר מדיי במשותף לשלושתנו." יצאת אפס. באמת. הפסדת אותי, הפסדת אותנו. אבל בסופו של דבר, אני כן חושבת שזה היה הצעד שצריך היה להעשות. גיליתי אדם חדש בעצמי, שעומד לבד, והולך לבד, וצוחק לבד, ובוכה לבד. גדלתי והתפתחתי והשתניתי כ"כ הרבה. הבנתי שאני צריכה להפסי</div>Wed, 16 Feb 2011 23:55:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12326869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12326869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12241080<div align="right" dir="rtl">כמיטב המסורת, פוסט סיכום שנה. הפעם מושקע במיוחד, כי שנת 2010 היתה שנה... גדושה. להלן הממצאים: ינואר &ndash; פריצה לדירה. עובדת במלון ולא נהנית מזה. מנסה לרקוד למרות שכל הגוף כואב. פברואר &ndash; חן וטולי טסו לגור בחו"ל. דידי עברה לגור איתי בזמן שאלעד עם אתי בהודו. ערב וולנטיינס דיי עם לי. יום הולדת מוצלח במיוחד &ndash; יום ספא עם ההורים והפתעות מעדי ולי. הרשמה לאוניברסיטה. מרץ &ndash; חודש אחרון במלון, כבר שונאת את זה ומחכה לעזוב. הכנות למעבר דירה, הכנות לטיסה, לחץ מטורף. בעיות בריאותיות בלי סוף, הרגל כבר במצב מזעזע. אוכלת סרטים על זה שלי עומד לעזוב את הארץ. אפריל &ndash; מאי - הקומנטרי המוזיקלי של ד"ר הוריבל עם המון אנשים מוצלחים, כיף להופיע. ארה"ב. בוסטון &ndash; ג'ני גולן קדי ואילי, ימים ארוכים של לבד וחופש, הכל עצום ומרגש. ניו-יורק &ndash; שעות של שיחות עם חן, נקסט טו נורמל, אליס, אלווין ניקולאי, כיף עם סתיו, אין רגע דל, אין גבול לעוצמה. ביום האחרון לי מודיע שהוא התקבל לאמדה, אני טסה לטולי בבכי. מינסוטה &ndash; איחוד עם טול אחרי 3 חודשים. רוגע, זמן איכות כמו שלא היה לנ</div>Fri, 31 Dec 2010 00:56:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12241080http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12241080http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12103439<div align="right" dir="rtl">העתיד כבר כאן. בעוד כמה שעות אני אתחיל רשמית להיות סטודנטית. זה מוזר, וזה מלחיץ, ומרגש ומלהיב ומפחיד והכל באותה נשימה. הייתי הבוקר במופע מחול של המסלול להכשרת רקדנים בת"א. כל הפרצופים החצי-מוכרים האלה מאודישנים וקורסי קיץ ושיעורים, מורים שהתגעגעתי אליהם ושמחתי כ"כ לראות. לשבת בקהל, לראות אותם רוקדים. לדמיין "מה היה קורה אם". יש כ"כ הרבה "מה היה קורה אם"-מים שאני יכולה להריץ בראש. כל מהלך שאבחר לשנות בראש שלי יוליד סדר אירועים שונה לחלוטין. הייתי יכולה להמשיך לרקוד. הייתי יכולה לא להיפצע. הייתי יכולה להפסיק לרקוד אבל לטוס לחו"ל להמון זמן. הייתי יכולה לבחור ללמוד משהו אחר לגמרי מביולוגיה. הייתי יכולה להיות לא אני. זה מוזר איך החיים מגלגלים אותנו למקומות מפתיעים כ"כ. אי אפשר לדעת אף פעם איפה תהיה בעוד כך וכך זמן. מי יודע, אולי הייתי צריכה להמשיך לנסות. אולי היה בי משהו. אולי הייתי צריכה לא לוותר על החלומות שלי להופיע כרקדנית על במה. אני צריכה להתחיל להפנים שזהו, אני לא רקדנית ואף פעם בעצם לא הייתי. זה לא מספיק יותר שרקדתי ממש טוב בתיכון. עבר כ"כ הרבה זמן מאז, ולא באמת השג</div>Sat, 16 Oct 2010 02:05:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12103439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12103439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12084223<div align="right" dir="rtl"> ערב חשוך של סוף הקיץ פתאום יש מעט אויר לנשימה הבית הקטן שקט וריק ורק אני יושבת ובוהה. בחוץ קולות של עיר גדולה הכלבים נובחים ושיירת המכוניות עוברת קטנוע בודד בוכה לעזרה ומוזיקה ישראלית מתנגנת, מתנגנת... בבניין ממול כמה חלונות מוארים, תריסים מעט פתוחים כדי לגמוע כמה שיותר חמצן. בודאי גם שם יושבים אנשים ובוהים או שאולי בעצם זו רק אני כאן... אתה כבר מעבר לאוקיינוס בשעה הזו ודאי, והרי כבר שכחתי אותך לגמרי. זה רק הגעגוע אל הגוף אולי ואולי אני צריכה להתרגל ליום שאחרי. להיות מקולפת ממך, בשר חשוף אל הרוח של סוף הקיץ להיות חזקה, וחדשה וודאי בקרוב אמצא מישהו חדש להעטף בו, כדאי. זה מה שנשאר...</div>Tue, 05 Oct 2010 20:43:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12084223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12084223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12077315<div align="right" dir="rtl">אז עברתי ניתוח, ואני במקום לא קל בחיים שלי, והבנאדם שחלק איתי את חיי בשנתיים האחרונות אפילו לא מניד עפעף. ואני אומרת, או קיי, נפרדנו. או קיי, המשכת הלאה ויש לך מישהי חדשה. או קיי, אני הבהרתי לך שאין לי כל עניין בך. ובכל זאת, אתה רואה אותו עם קביים, ולא טורח להביט לעברי. מן הנימוס היית צריך לפחות לנסות להתקרב. לתת לי הרגשה שלא אכפת לך, גורם לי לחשוב עם מי הייתי בשנתיים האחרונות. כמו שכתבתי לחן במייל: יחסים זה עסק דפוק.כן, הוא לא יודע להתמודד עם דברים, ואולי גם השיטה שלי של לנסות למחוק אותו מהחיים שלי זה לא בדיוק להתמודד, אבל אנחנו שנינו דפוקים כי המצב הזה דפוק באופן כללי.והו, וול, זוגיות זה קשה וכואב ומפיל אותך, אבל אני מניחה שזה כמו חמצן, פשוט צריך את זה ואין ברירה אלא לנשום.אני אהיה בסדר, הוא יהיה בסדר, את תהיי בסדר, הכל יהיה בסדר מתישהו.זה פשוט ככה. שעון שעמד מלכת, הוא כמו לב שהפסיק לדפוק. לשוא אני עונדת זמן קפוא ורחוק. כמו רמאית מנוסה רוכסת לידי שעה קפואה חתיכת עבר בודדת את המחוגים כלאה. והלב, אותו הלב. מעט זקן יותר, מעט פצוע, מעט עייף. בעיקר עייף. אני</div>Sat, 02 Oct 2010 12:59:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12077315http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12077315http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12057264<div align="right" dir="rtl">Something has changed within me Something is not the same I'm through with playing by the rules Of someone else's game&hellip; לפעמים מילים של אחרים עובדות טוב בהרבה משלי. לפעמים גם מרגיש לי ממש מטופש לכתוב כאן. כי בלוג זה כ"כ לפני יותר מדיי שנים כזה, מבינים? J אבל אני לא בנאדם שמשאיר דברים פתוחים, או עומדים באוויר. זה פשוט מציק לי בעין. או בראש או משהו כזה. וכ"כ הרבה השתנה כאן, מאז הפוסט האחרון. החיים שלי במעין מערבולת בלתי פוסקת של שינוי. ואם אתם מכירים אותי אתם יודעים כמה שינויים מטרידים את מנוחתי. אני לא אוהבת שדברים משתנים לי. זה מלחיץ, ומפחיד אותי. זה גורם לי לאבד שיווי משקל. גורם לי לאבד אחיזה במציאות, ולא להיות בטוחה איפה אני. מצד שני, רוב השינויים שקרו כאן לאחרונה הם בסימן חיובי. בסימן גדילה, התקדמות, התפתחות. אז אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה ולשתוק. ארה"ב הייתה מדהימה. חודש וחצי של אינסוף חוויות חדשות, תחושות של גדלות, עצמאות, חופש. להיות לבד פשוט עשה לי טוב. לקום בבוקר ולהחליט בעצמי לאן ללכת ומתי וכמה ולמה. בוסטון היתה מדהימה ביופיה, מעניינת ומרגשת. והיו לי ש</div>Thu, 23 Sep 2010 18:20:00 +0200adva.kimchi@gmail.com (AdVoOsHi)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=13814&blogcode=12057264http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=13814&blog=12057264