אז עברתי ניתוח,
ואני במקום לא קל בחיים שלי,
והבנאדם שחלק איתי את חיי בשנתיים האחרונות אפילו לא מניד עפעף.
ואני אומרת,
או קיי, נפרדנו. או קיי, המשכת הלאה ויש לך מישהי חדשה. או קיי, אני הבהרתי לך שאין לי כל עניין בך.
ובכל זאת,
אתה רואה אותו עם קביים, ולא טורח להביט לעברי. מן הנימוס היית צריך לפחות לנסות להתקרב.
לתת לי הרגשה שלא אכפת לך, גורם לי לחשוב עם מי הייתי בשנתיים האחרונות.
כמו שכתבתי לחן במייל:
יחסים זה עסק דפוק.
כן, הוא לא יודע להתמודד עם דברים, ואולי גם השיטה שלי של לנסות למחוק אותו מהחיים שלי זה לא בדיוק להתמודד,
אבל אנחנו שנינו דפוקים כי המצב הזה דפוק באופן כללי.
והו, וול, זוגיות זה קשה וכואב ומפיל אותך, אבל אני מניחה שזה כמו חמצן, פשוט צריך את זה ואין ברירה אלא לנשום.
אני אהיה בסדר, הוא יהיה בסדר, את תהיי בסדר,
הכל יהיה בסדר מתישהו.
זה פשוט ככה.
שעון שעמד מלכת,
הוא כמו לב שהפסיק לדפוק.
לשוא אני עונדת
זמן קפוא ורחוק.
כמו רמאית מנוסה
רוכסת לידי
שעה קפואה
חתיכת עבר בודדת
את המחוגים כלאה.
והלב,
אותו הלב.
מעט זקן יותר,
מעט פצוע,
מעט עייף.
בעיקר עייף.
אני צריכה להתחיל לסיים לשכוח.
* עריכה *
ועוד מייל:
מי יודע מה יהיה,
חבל לי שהדברים התגלגלו (רציתי לכתוב התקלקלו. פרויד.) ככה, אז זה מה שזה יצא, וככה זה.
אני מתחילה להבין לאט לאט שבסופו של דבר (וזה משפט של סתיו) "אני מעדיפה לאבד משהו יקר מאשר לא לחוות אותו כלל.", כלומר, כל זה היה צריך לקרות,
זה עשה אותי מי שאני היום, גם אם זה הכאיב לי ופצע אותי, הפצעים האלה זה מי שאתה בסופו של דבר, והחוויות האלה היו שוות את זה.
אני לא אסגור את עצמי עכשיו ולא ארצה שום דבר רק בגלל הפחד להיפגע שוב (שזה מה שהרגשתי לאחרונה) כי אין מה לעשות, כולם יפגעו בך בסופו של דבר, אבל בדרך הם יעשו לך הרבה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
