Something has changed within me
Something is not the same
I'm through with playing by the rules
Of someone else's game…
לפעמים מילים של אחרים עובדות טוב בהרבה משלי.
לפעמים גם מרגיש לי ממש מטופש לכתוב כאן.
כי בלוג זה כ"כ לפני יותר מדיי שנים כזה, מבינים? J
אבל אני לא בנאדם שמשאיר דברים פתוחים, או עומדים באוויר. זה פשוט מציק לי בעין. או בראש או משהו כזה.
וכ"כ הרבה השתנה כאן, מאז הפוסט האחרון.
החיים שלי במעין מערבולת בלתי פוסקת של שינוי. ואם אתם מכירים אותי אתם יודעים כמה שינויים מטרידים את מנוחתי. אני לא אוהבת שדברים משתנים לי. זה מלחיץ, ומפחיד אותי. זה גורם לי לאבד שיווי משקל. גורם לי לאבד אחיזה במציאות, ולא להיות בטוחה איפה אני.
מצד שני, רוב השינויים שקרו כאן לאחרונה הם בסימן חיובי. בסימן גדילה, התקדמות, התפתחות.
אז אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה ולשתוק.
ארה"ב הייתה מדהימה. חודש וחצי של אינסוף חוויות חדשות, תחושות של גדלות, עצמאות, חופש. להיות לבד פשוט עשה לי טוב. לקום בבוקר ולהחליט בעצמי לאן ללכת ומתי וכמה ולמה.
בוסטון היתה מדהימה ביופיה, מעניינת ומרגשת. והיו לי שבועיים מופלאים עם המשפחה שלי שם. לא יכולתי לדמיין לעצמי איזה קשר יווצר לנו בשבועיים.
אח"כ הגיעה ניו-יורק, שבכלל אין לי מילים לתאר את הימים שעברו עליי שם. עיר שלא נחה לרגע, משגעת לך את הראש ומפילה אותך מהרגליים. אתה מרגיש קטן ואבוד כ"כ ומצד שני, הכי בבית בעולם. היו לי שם ימים מדהימים עם חן, שנכנסה לי ללב חזק כ"כ ומאז אנחנו בקשר הרבה יותר חזק מזה שהיה לנו כשהיא היתה בארץ. סתיו אירחה אותי לתפארת, ובאופן כללי, הכל הלך טוב כ"כ.
ביום האחרון שלי בעיר קיבלתי את שיחת הטלפון מלי שסיפר שהוא התקבל לאמדה, וזה סופי והוא נוסע לשלוש שנים, מה שבעצם אומר שהסיפור שלנו עומד להיגמר, ואין יותר איך להתחמק מזה. שמחתי בשבילו כמובן, אבל הייתי דיי שבורה. כל הטיסה למינסוטה בכיתי.
במינסוטה היו לי שבועיים של אושר עם טולי שלי, החברה הכי טובה מגיל שלוש. לא ראיתי אותה חצי שנה קודם, ובדיוק ברגעים שהייתי צריכה אותה, הגעתי אליה. מינסוטה מוזרה. אנשים הזויים ומצחיקים, מבטא מטורף, ימים עצלניים ואיטיים. עברו יותר מדיי שנים מאז שלי ולטול היה כזה זמן איכות, וזה פשוט היה מושלם.
כשחזרתי לארץ הגעתי ישר לדירה החדשה שלנו, שאני חולקת עם אח שלי וחברה שלו.
זה כמובן היה שוק ומוזר מספיק, אבל על זה התווספו העובדה שהייתי בדיכאון מעצם הסיום של הטיול שלי, מהעובדה שעליתי במשקל ושנאתי איך שאני נראית, ומעצם המחשבה על לחזור לעבוד במלון, עבודה שעשתה לי רע כ"כ וכבר כ"כ נמאס לי ממנה. ואה כן, הרגל שלי הגיעה למצב ממש רע, כאבים מטורפים בהליכה, ישיבה ואפילו במנוחה, ושום פיזיותרפיה לא הועילה.
אז, אם זה לא מספיק, אחרי שבמשך כל הטיול שלי הוא דיי ייסר אותי עם חוסר הבהירות שלו, לי החליט להודיע לי יומיים אחרי שחזרתי שזהו, זה נגמר ביננו.
לא ניכנס כאן ליותר מדיי פרטים אבל הרי ברור לכל שמכאן והלאה מצבי הנפשי המעורער גם ככה פשוט ירד לטמיון.
עברו עליי ימים ארוכים וקשים ובלתי נסבלים.
התפטרתי מהמלון, הסתפרתי, החלטתי שאני חייבת שינוי קיצוני, והאמת שזה יצא לא רע בכלל.
בגלל הרגל הבעייתית שלי לא באמת הצלחתי למצוא עבודה, מה שתסכל אותי מאוד...
ואז התחיל הקורס באוניברסיטה. עשיתי קורס קיץ במתמטיקה ופיזיקה, כדי לחסוך מעצמי את השעות האלה במהלך השנה. היה מתיש, ומלחיץ, אבל זה עשה לי טוב כי זה היה סיבה לצאת מהבית, סיבה לקום בבוקר, והידיעה שאני עושה משהו שיוביל אותי הלאה לעבר השאיפות שלי.
פגשתי שם חברים חדשים שעשו לי טוב, היה לי מעניין ובסוף גם יצא משתלם, השגתי את הפטור ממתמטיקה, ולגבי פיזיקה עוד נראה כי עוד לא עשיתי את המבחן.
בלי קשר, בחודשים האחרונים אני מופתעת בכל פעם מחדש מהעובדה שיש אנשים שאכפת להם ממני, ושיש הרבה כאלה. מדהים אותי לקבל תמיכה ואהבה ברגעים קשים. כי... זה לא ברור לי שיש לי חברים. ולא ברור לי שאנשים אוהבים אותי.
יש לי את דידי שהיא מעבר לחברה, היא כבר בדרגת נפש תאומה. היא שם כל הזמן ואיתי כל הזמן (היא גרה בדירה מעליי עכשיו שזה בכלל להיט.). אבל חוץ ממנה מסתבר שיש המון אנשים שדואגים לי והיו שם בשבילי במשך התקופה הארוכה והלא קלה הזאת.
לגור עם אח שלי וחברה שלו לא היה קל כמו שחשבנו. כבר כמעט מהרגע הראשון היו לנו המון חיכוכים, לא בגללי אלא יותר מעצם המצב של זוג צעיר שרוצה לחיות לפי החוקים של עצמו ויש להם עוד מישהו להתחשב בו. הם גם לא אהבו את הרעיון של להיות תלויים בהורים שלי, שהדירה שלהם. אז עכשיו הם עוברים דירה, שזה עוד שינוי שמטלטל אותי, כי הייתי צריכה למצוא שותפה ממש מהר.
ולהכניס בנאדם זר לבית זה מוזר ומפחיד.
יש לי דרך מאוד מסויימת לאיך אני אוהבת שדברים נעשים בבית. אני מאוד היסטרית לגבי ניקיון וסדר. ואני בנאדם מאוד סגור גם אם זה לא נראה ככה.
אז מצאתי בחורה, סטודנטית בת 26, שמעבר לזה אני לא יודעת הרבה עליה. נקווה לטוב.
בתקופה האחרונה עבדתי על הכוריאוגרפיה לזומביקון, שזה מחזמר של "קבוצת מספרי הסיפורים" שיעלה בקרוב בפסטיבל אייקון. נורא התבאסתי שאני לא אוכל להופיע בעצמי, ועל זה עוד מעט, אבל לעבוד על זה, גם אם במעט זמן שהיה לי, היה נהדר. אני נורא אוהבת לעבוד על הפקות מקור קהילתיות כאלה, והיה לי תענוג לעבוד עם רותם, דנה, ליאור ובכלל עם כולם.
אז כן, מומלץ מאוד להגיע לזומביקון, זו הפקה נהדרת.
אני ממש מקווה שגם במהלך הלימודים אני אצליח להשתתף בהפקות כאלה, כי זה לשמר את האהבה שלי לבמה, לא לוותר לגמרי... ואלה מסגרות מאוד נוחות ונעימות ומקבלות ומאפשרות.
אגב לימודים, זה עוד משהו ממש מרגש ומפחיד וחדש שעומד לקרות.
אני מתחילה ללמוד ביולוגיה ממש ממש בקרוב, שזו התגשמות חלום. אני יודעת מראש שאני עומדת להיות הבנאדם הכי לחוץ ביקום בערך, כי אני לא מאמינה בלעשות משהו לא במאה-אחוז עוצמה, ואני דורשת מעצמי סטנדרטים מאוד מחמירים. אבל זה מה שאני רוצה, ויהיה לי מעניין ומלהיב ומרגש.
הפוסט הזה דיי מבולגן, אבל אני חושבת שהוא הולם את קצב השינויים שעברו עליי בחודשים האחרונים. אז זה בסדר, כי הוא מבטא את "עולמי הפנימי" או שקר-כלשהו שכזה.
טוב, אי אפשר להתעלם מזה לחלוטין, אז שוב קצת על הפרידה. כי זה בערך מה שהעסיק אותי בארבעת החודשים האחרונים. וזה נכון שזה לא הגון כ"כ לחשוף את זה כאן, אבל בתכל'ס? לא איכפת לי.
Too long I've been afraid of
Losing love I guess I've lost
Well, if that's love
It comes at much too high a cost!
אז היינו יחד כמעט שנתיים. האהבה הראשונה שלי. בכל פעם מחדש נבהלתי מכמות האהבה שאני מסוגלת להכיל, ואיך הלב שלי לא מתפוצץ.
לא תמיד היה מושלם, אבל אני בנאדם שמעלים עין. ובאופן כללי, היה לי טוב.
ואז הגיעה הפרידה החד-צדדית הזו, כרעם ביום בהיר.
הייתי מוכנה לפרידה כשהוא יטוס, לא לפרידה ברגע שאני חוזרת לארץ.
לא לפרידה כזאת, של הוא-לא-אוהב-אותי-יותר.
ובגלל שיש לנו כ"כ הרבה חברים משותפים, היה לי דיי סיוט בחודשים האחרונים. בכל פעם, להיתקל בו, לרצות ליצור קשר ומצד שני רק לרצות לברוח. המחשבות בכל פעם, איך הייתי, מה שידרתי, מה הוא חושב ומה עובר עליו, והגעגוע שפשוט הרג אותי כל יום קצת.
לפניו לא סמכתי על אף אחד. גם עליו, לקח המון זמן עד שבאמת האמנתי לו שהוא לא הולך לשום מקום, ושהוא לא עומד לפגוע בי. ואז, אחרי שנפתחתי, ואהבתי, הוא עשה בדיוק מה שפחדתי שיעשה. וזה גורם לי לחשוב כמה קשה יהיה לי לסמוך שוב על מישהו.
אהבה זה מסריח.
זה כואב אבל זהו, עברו פאקינג 4 חודשים בהם הוא הוכיח בכל פעם מחדש כמה שבאמת לא אכפת לו ממני, אז הגיע הזמן שאני אעבור הלאה, ואשתחרר מהאובססיה.
אם יש דברים שעושים לי רע, אני צריכה לעזוב.
שייסע, שיהיה לו לבריאות, ואני לא רוצה לשמוע עליו יותר.
And if I'm flying solo
At least I'm flying free
To those who'd ground me
Take a message back from me
Tell them how I am
Defying gravity
I'm flying high
Defying gravity
And soon I'll match them in renown
טוב, את הפוסט הזה יצא לי לכתוב כי אני שוכבת במיטה כבר כמה ימים.
עברתי ניתוח ברגל, מסתבר שהיה לי שם בלאגן רציני במפרק הירך, אבל הכל תוקן כמו שצריך.
אז כששוכבים כ"כ הרבה זמן, יש גם המון זמן לחשוב.
יש רגעים קשים, של תסכול וכאבים. אני מרגישה חצי נכה, חסרת אונים.
אני מתחילה לשקול אם באמת יהיה לי כדאי בכלל לחזור לרקוד, כי בעצם הריקוד זה מה שדפק לי את הרגל והביא אותי למצב שבו אני נמצאת היום.
במשך שנים המחול היה האהבה הכי גדולה שלי.
הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות.
וזה מעבר לתחביב, או למקצוע, זה כל החיים שלך. מהרגע שאת קמה בבוקר ועד הרגע שאת הולכת לישון, את כל היום בתוך זה, נושמת מחול, רוקדת בכל צעד.
בערך לפני שנתיים התחיל לי סוג של משבר זהות, והתחלתי להבין עם עצמי שאולי בעצם זה לא מה שאני רוצה, ושאני מעדיפה ללכת לכיוון האהבה השנייה שלי, ביולוגיה. זה נשמע כ"כ רחוק אחד מהשני, אבל באמת שנקרעתי בין שני העולמות האלה.
בסופו של דבר החלטתי מה שהחלטתי, ואני הולכת ללמוד ושלמה עם זה לחלוטין. המשכתי לרקוד כי זו האהבה שלי וכי אני לא מכירה דרך אחרת.
ואולי טוב שהחלטתי לא לרקוד בצורה מקצועית לפני הפציעה, כי אם הייתי צריכה להפסיק לרקוד בגלל פציעה, כל החיים הייתי חיה עם ספק של "מה היה קורה אם...?"
עכשיו אחרי הניתוח אני מתחילה לחשוב, אולי בכלל לא כדאי לי לחזור לרקוד, אפילו לא קצת בשביל הנשמה, כי זה בעצם מה שפגע בי והרס את הגוף שלי, ואני לא רוצה להיפצע שוב.
זה מחשבות שיכולות להרוג אותך. כי אין מה לעשות, אני אוהבת לרקוד גם אם החלטתי שזו לא תהיה הקריירה שלי.
וזה פשוט כואב.
כואב לדעת שהדבר שאתה אוהב לעשות הוא מה שהורס אותך.
אבל דיי,
מספיק עם מחשבות פסימיות, מספיק עם כאבים.
הניתוח הצליח, ואני עכשיו לקראת תהליך שיקומי שיקים אותי על הרגליים ואני אוכל להתחיל את הלימודים ואת כל התקופה החדשה והמסעירה והמרגשת של החיים שלי.
פרק חדש.
דף ריק ונקי כדי להיכתב עליו.
אני באמת אופטימית.
יש לי הרגשה, משום מה, שעומדת להגיע תקופה ממש מוצלחת.
אין לי הסבר לזה, ואולי זה כל היופי.
אני פשוט יודעת את זה.
אני יודעת שהולך להיות לי מדהים.
אני עומדת ללמוד לעוף.
And nobody in all of Oz
No Wizard that there is or was
Is ever gonna bring
Me
down!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
