אני לא יודעת בכלל אם כדאי לשבת ולכתוב את זה. להתבוסס ברפש וברחמים העצמיים שלי, ולהנציח את מצב הרוח העגמומי הזה. כבר ממרחק יום אחד הדברים נראים נוראיים פחות, הרגשות קהו, הכאב דהה. ובכל זאת, במיוחד לאחרונה יש לי צורך לתעד. לשמור לעתיד לבוא.
אתמול אמא סיפרה לי שהיא ישבה לקרוא את המכתבים שהיא שלחה להורים שלה כשהיא גרה בניו-יורק, בדיוק בגיל שלי, והיא הופתעה לגלות כמה דברים היא לא זכרה.
אז הנה, בשביל האני של עוד כך וכך שנים, כי יש גם ימים כאלה.
"I'm climbing uphill, Daddy
Climbing uphill
I'm up every morning at six
And standing in line
With two hundred girls
Who are younger and thinner than me
Who have already been to the gym"
הייתי באודישן אתמול.
בהתחלה פשוט הרגשתי מנותקת מהסיטואציה, אני כבר כ"כ רחוקה מכל האנשים האלה, כ"כ לא שייכת. אני לא רוצה את זה, לא רוצה להיבחן כל החיים יחד עם אותם פרצופים מוכרים מול אותם בוחנים, כל פעם מחדש. מהבחינה הזאת, דווקא הרגיש לי טוב, כלומר- זה חיזק את ההרגשה שלי שההחלטה שלקחתי לא לרקוד בצורה מקצועית היא ההחלטה הנכונה בשבילי. אני לא שם.
היו שם, כמו בשיר שלמעלה, בנות הרבה יותר טובות ומוצלחות ממני.
אבל אז הסבירו על ההפקות שאנחנו נבחנים אליהן (הפקות של האופרה הישראלית), והיתה הפקה אחת שחיפשו מראה צעיר, של ילדות בי"ס. אז אמרתי לעצמי, נו – יש סיכוי. וזו יכולה להיות חוויה מדהימה, ובאמת כייפית.
ואז אכזבתי את עצמי. לא שהיה לי קשה במיוחד, אלא שפשוט לא הייתי מרוכזת, הייתי לחוצה ולא זכרתי את התרגילים. פישלתי כל הזמן.
הרסתי לעצמי אפילו את הסיכוי הקטן ביותר שהיה לי לעבור.
וזה גורם לי לחשוב (כן אני יודעת שזה לופ מחשבות לא בריא בכלל, אבל זה תמיד קורה לי.) – אם בזה אני לא מצליחה, מה אם גם בשאר הדברים שאני רוצה להשיג בחיים אני לא אצליח?
יש לי עכשיו שאיפות מאוד גבוהות מעצמי מהלימודים ואח"כ בכלל בקריירה בביולוגיה, מה אם גם בזה אני לא אהיה טובה ואאכזב את עצמי?
הביטחון העצמי שלי שגם ככה לא בשמיים פשוט קורס.
ואחרי האודישן באו הכאבים. מהגב ומטה, כאבים משתקים.
בתקופה האחרונה אני מתפרקת. פשוט ככה. אין איבר אחד בגוף שלי שהוא תקין. לפחות פעם בשבוע יש לי טיפול רפואי מסוג זה או אחר.
אני עסוקה במחשבות על הבעיות הרפואית שלי חלק גדול מהזמן, מתעסקת בזה מבחינה לוגיסטית וגם חושבת על כמה שזה מבאס להיות אני.
כפות הרגליים שלי כואבות, העצמות, מפרק הירך מודלק, הברכיים שחוקות, מערכת העיכול לא מתפקדת טוב, העור מיובש, הציפורניים סדוקות, השיער מלא קשקשים, יש לי דלקת בלסת... קשה למצוא דבר אחד תקין בגוף שלי.
ואני כ"כ ממורמרת ומתוסכלת מזה, שאני גם כועסת על הגוף שלי שהוא ככה. כשכואב לי אני מתמלאת כעס כלפיו. (וזה מוזר, כי אין "אני" ו"הגוף שלי", זו מכונה אחת. הניתוק האנושי בין גוף לתודעה הוא מפליא.)
אני לא יכולה לרקוד הרבה, כי כואב לי. ואז אני לא עושה פעילות גופנית, ואז אני משמינה. מה שבכלל תורם לאהבה העצמית שלי.
אני מרגישה כאילו אני גרה בבית שהקירות שלו מתקלפים, הרצפות שבורות, התקרה עקומה מרטיבות, הצנרת סתומה, החשמל מנותק, הגג דולף...
זה מאוד פואטי אבל זה התיאור המדויק.
ניסיתי לגשת לכל זה בגישה מעשית, לפתור כל בעיה לאט לאט. ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים מפה ועד להודעה חדשה. ופשוט נמאס לי. התייאשתי. הבית שלי מקולקל.
אולי אני באמת צריכה לשנות משהו בגישה שלי, לתת קצת חמלה לגוף הזה. לשבור את הניכור.
אולי כל זה בא מהאופי הלחוץ שלי, שכל החלטה בשבילי היא חריצת גורל, וכל כעס קטן שעולה בי מפחיד אותי כ"כ ואני שומרת אותו בפנים. אני מפחדת שאנשים יעזבו אותי אם אגיד להם את האמת.
(יאמר לזכותי שאני מודעת לעצמי ומנסה לעבוד על הדברים האלה כבר הרבה זמן.)
אני יושבת ומתמרמרת כאן כמו זקנה בלה ורווקה עם עשרה חתולים.
- במשפט למעלה התבטאו כל הפחדים שלי מהעתיד. הפחד מלהגיע למצב כזה רודף אותי שנים. -
הבוקר התעוררתי למשמרת בוקר (5:50).
כשאני קמה בשעות האלה יש לי תמיד שנייה של בלבול, ואז מכה בי רוח שרבית חזקה של אומללות. סטירה של דיכאון. אני לא מאמינה שאני כ"כ עייפה, והולך לעבור יום ארוך כ"כ עד שאוכל לחזור למיטה הנעימה שלי.
זה היה עלול להיות בוקר נוראי, עם הכאבים ברגליים והאכזבה מאתמול, אבל חיכתה לי הודעת SMS מחן, מניו-יורק. וזה גרם לי לחייך ולחשוב, אולי לא הכל כ"כ נורא.
יש לי את העתיד הממש-כבר-קרוב הזה, שבו אני אסע לבד ובאומץ,אפגוש את האנשים שאני אוהבת ומתגעגעת אליהם, אראה כ"כ הרבה מקומות חדשים, ואעשה רק מה ש*אני* רוצה במשך חודש וחצי, ואח"כ אתחיל את הלימודים שאני מחכה להם כ"כ, ואתחיל את הדרך החדשה הזאת, ויהיה לי טוב.
אז אני חושבת שאסכם את זה דווקא מנוקדת המבט החיובית הזאת, למרות שכרגע מאוד קשה לי להסתכל דרכה. כי אין לי ברירה אחרת. זה עדיף מלשקוע ברחמים העצמיים שלא יובילו אותי לשום מקום.
שלוש, ארבע, נשימה עמוקה, ולקפוץ. להשאיר הכל מאחור.
ווש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
