עז מחליקה על בננה
I want to become the great person my puppies think I am. |
| 8/2008
חזרה
כבר כתבתי פוסט מרגש על חידוש עדכון הבלוג, אבל האינטרנט לא עבד, והוא
נמחק. הוא היה די מוצלח לטעמי, קטע שאולי היה מעניין לקריאה, על איך אסור
לתת לזכרונות לחמוק, וצריך לשמור על קשר עם חוויות שעברת וכל מה שקשור
בהן, בין אם מדובר בחברים או בהתעניינות בנושא מסוים, ואני מתנגדת להמציא
אותו מחדש, אז לא יהיה פוסט חזרה נורמלי לבלוג הזה, וזה לא משנה במיוחד,
כי כל ההתנצלויות וההתפלספויות שהוא כלל היו מיועדות בעיקר בשבילי.
התפרסמה היום כתבה בעיתון על ילדה (רוז) שנרצחה ע"י אביה החורג/סבה הביולוגי, והושלכה לנחל הירקון.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3588427,00.html
הכתבה הזאת פשוט זעזעה אותי. קיוויתי שאני אף פעם לא אצטמרר כל כך ממשהו
שהוא לא ספר של סטיבן קינג, או סרט/ספר אימה אחר (או שיחות על חייזרים עם
המורה לפיסיקה אחרי החשכה). זה נורא להרגיש חלחלה זהה מיצירי דימיון
פרועים ומבעיתים ומכתבה בעיתון על משהו שקרה בעולם האמיתי. אני לא אוהבת
לחשוב שהעולם שלנו הוא באמת מקום מפחיד ולא בטוח. זה לא משאיר שום מקום
שקט לברוח אליו; הדימיון שלי יוצר דברים מפחידים יותר כשחשוך מספיק,
והעולם אמור להיות העוגן הבטוח; כשמאוחר בלילה והמפלצות מתחילות לצוף
לתודעה, אתה אמור להרגיע את עצמך: "הן לא קיימות במציאות. אני בטוח. אין
אף אחד כאן שיקפוץ עליי וינסה לאכול אותי", אבל איך אפשר לומר לעצמך דבר
כזה בכנות כשאתה יודע אלו אנשים מעוותים מהלכים על אותו כדור ארץ?
למען האמת שאפשר. אני לא בטוחה למה זה קורה, אבל משום מה, אחרי ההלם
הראשוני, המוח שלי פשוט מדחיק את הפחד שמציף אותי בזמן קריאת כתבות מהסוג
הזה; הפחד שהספרים הבדויים מזריקים לי נשאר, אבל הפחד מכל מה שקיים באמת
כאילו מתפוגג; לא מתקשר בשנית למחשבות חוזרות על אותו מקרה נוראי מזדמן
שהציף באימה בהתחלה. יש לי הרגשה שהוא מודחק ע"י המוח כדי שאוכל להמשיך
לתפקד בעולם הזה. כמו שלא הייתי יכולה לחיות תמיד ברגע ההוא בלילה, כשאתה
מנסה לישון אבל לא תשוש מספיק כדי לברוח מיד לשינה, בדיוק כשהדימיון מתחיל
לעבוד יותר מדי, והמפלצות צצות, כך לא הייתי מסוגלת לחיות שעולם שבו אני
מרגישה את האנשים הרעים (המפלצות). אני מודעת לקיומם, ולצורך להיזהר מהם,
אבל המוח שלי לא נותן לי לפחד על בסיס קבוע, כי חיים בפחד מקשים על
ההיגיון והחשיבה לעבוד, ואני זקוקה להם כדי לשרוד בעולם.
אולי.
אני לא מתיימרת להבין באמת את המוח שלי. אני חושבת שהוא יתפוצץ ביום שאני באמת אבין אותו, אבל זה עוזר להרגיש שאני מנסה.
יום חופש נעים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
