ג'ימי לנצח

חזרתי מאנגליה אחרי חודש של שכרון חושים.

כל רגע ורגע במהלך החודש האחרון היה תענוג עילאי.

3 שבועות באי בצפון ווילס,עם חוף מדהים במרחק 2 דקות הליכה, הדרכת כל פעילויות האומנות במחנה קיץ של תנועת נוער יהודית בריטית עליהם קיבלתי פידבק מצויין ואחר כך 10 ימים של טירוף בלונדון עם חברים שאין להם תחליף.

וואו כמה שהיה לי טוב, אני עדיין לא מעכלת.

מרוב שהיה מדהים התמונות שצילמתי שם נראות לי כמו פנטזיה או חלום, זה לא מרגיש לי אמיתי.

שמישהו יצבוט אותי.

ודיכאון לחזור, לא כי רע לי בשגרה שלי, יש לי חיים נפלאים. סתם כי היה לי חודש לא מהעולם הזה, מציאות שעלתה על כל דמיון ועכשיו אני על זמן שאול עד לגיוס.

4 חודשים.

ואני אשתחרר מבוגרת, בת 21 וחצי, כי אני מתגייסת מבוגרת.

ושנתיים בלי לראות את החברים הלונדוניים שלי ירגישו כמו נצח, ומי יודע אם אוכל אי פעם לשחזר את החודש האחרון.

והתחושה חומקת לי מבין האצבעות והנה, היום, רק 3 ימים אחרי שחזרתי ואני כבר בקושי זוכרת את הריח, את הצבעים, את הקולות, את התחושות.

ואני כלכך מפחדת לאבד את כל מה שחוויתי.

וכלכך צריכה שגרה, החופש הזה יטריף אותי עכשיו עד לגיוס.

לא כיף להיות גדול.