ג'ימי לנצח

המחשבות בראש -
והראש כואב,
מעדיפה לישון כל היום,
כמה שזה מאכזב
אבל בסופו של יום
שקמת, ועשית, ועבדת
ואכלת נכון,
זה צעד גדול
לא לאנושות, לעצמי,
הבן אדם היחידי שויתרתי לו,
איזו שטות

שמתי הכל בצד
וחיכיתי שמשהו יציל אותי
ותמיד ידעתי
שהאדם היחידי שיכול, זה אני
אבל למי יש כוחות להציל
בן אדם אחד,
בן אדם קטן,
שלא חושב על אף אחד,
שלא חושב על עצמו

זאת מלחמה יומיומית,
לקום מהמיטה,
לאהוב את עצמך.
אין לי איש מלבדי
שיגיד לי מילה טובה,
שיאמר שאני יפה

החרטות בגוף -
והגוף רועד,
מעדיפה לשתות כל היום
ולא להתמודד
אבל בסופו של לילה
שיצאת, וישבת, וחזרת
ושכבת לישון,
זה צעד גדול
לא לאנושות, לעצמי,
הבן אדם היחידי שויתרתי לו,
איזו שטות

שמתי הכל בצד,
לא יכולתי
כי ידעתי שמשהו מפיל אותי
ותמיד זכרתי,
לא יכולתי לשכוח
שהאדם היחידי ששונא זה אני
אבל למי יש כוחות,
לספק אדם ששונא אותך,
ששונא אותי,
ששונא הכל,
שלא יכול כבר לסבול

זאת מלחמה יומיומית...

וחיי קומונה זו באמת מלחמה יומיומית, והבדידות בקומונה ורגשי הנחיתות בעקבות עלייה במשקל ורצף של כשלונות קטנים רק הופכים את זה לקרב אבוד. וכל ההצלחות מתגמדות, כי זה טבען של הצלחות לעומת כשלונות.

זה כמו אוטו, מרצדס חדשה ומבריקה, עם הריפודים הכי אופנתיים ומערכת סאונד הכי מתקדמת ויהלומים על מכסה המנוע או וואטאבר, ברגע שציפור מחרבנת על המכסה מנוע כל השכלולים לא מעניינים אף אחד והעיניים כולן מופנות רק לשם.

ואין לי כבר כוח ובא לי לעזוב.