נראה שעברו לפחות כמה שנים טובות מאז שהייתי כאן. למרות שעברו בסך הכל כמה שבועות  (בסך הכל?! תתביישי לך בלוגרית בוגדת שכמוך...)

עבר עלי חודש עמוס מלווה בריחות של סיד וגואש שעדיין רודפים אותי, בהבטחות לעצמי שיותר אני לא רוצה לראות חניכים ( שכמובן שיום אחרי זה כבר הפרתי אותן), בתלונות של כל הסניף ואחותו על החניכים המלאכים שלי ( חניכים שלך זורקים עלינו סירים (?!?!), חניכים שלך פוצצו את הצנרת, חניכים שלך הרסו לנו את הקיר, חניכים שלך זה מפגע סביבתי...) בלילות נטולי שינה ובימים של הברזה מבית ספר :) ובשאלות רצינויות לחלוטין של האם עברתי לגור בכפר?

פלא שבכלל לא העזתי לחשוב על לפתוח את המחשב.

עכשיו חוזרים לשגרה ולהבנה שהעולם לא עצר מלכת בזמן שהייתי בסניף ושמחכים לי מבחנים שצריך לעשות.

השבוע גם הבנתי שבכלל אין לי אינטרנט משום מה. (הפוסט נכתב מהדירה החדשה של אבא שלי בשכונה חדשה שרוב מורי בית הספר הנחמד שלי קבעו בה את משכנם...) ובלי ששמתי לב גיליתי שחבר של אמא כבר לא גר אצלנו ( אפתית?) דבר שמביא לעצבנות יתר אצל אמא שלי.

אבל מה אני מתלוננת?

כל כך היה טוב לחזור ולפגוש את כל הבוגרים הנוטשים.

היה טוב לסייד מחדש על מה שהחניכים עשו ולצבוע מחדש כל הלילה :)

היה נהדר לגרד מהרצפה במשך כל  הלילה האחרון את השמות שחניכים שלי סיידו (זה נאמר ללא שום ציניות)

והכי היה כיף לקפוא מקור באמצע הלילה בחוף של קיסריה :)

והיה כיף ביום של ההופעות לבוא לחזרות ולראות שחניכים שלך דאגו לך כל כך כי בדיוק היה פיגוע ליד הבית ספר שלך.

ובסוף להתמוגג מנחת שהם הופיעו.

לכבוד חודש ארגון הוחלט לשים מנעול חדש בשער של החצר של הסניף. הבעיה שרק לקומונרית שלנו יש מפתח.

החניכים שלי שאני תמיד טוענת (באובייקטיביות) שרמת משכלם היא מעל לממוצע, מצאו פתרון בעיה.

הם עקרו את השער מהציר שלו.

עכשיו כבר לא צריך מנעול לשער.

שבוע נהדר.

עכשיו חוזרים לשגרה באמת.